זמן הוא מצרך יקר

14/04/2020

/

זמן הוא מצרך יקר. יש הטוענים שזהו המצרך היקר ביותר שיש. למעשה, הוא כל-כך יקר, עד שאי אפשר לקנות אותו. אף אחד לא יכול להרשות לעצמו את המותרות הזו. זמן חולף, ולא משנה כמה להטוטים מטא-פיזיקליים ופסאודו-פילוסופיים נבצע, עבורנו הוא חולף בכיוון אחד. הזמן חולף בכיוון של גדילה וצמיחה, בכיוון של שינוי והתפתחות, בכיוון של התבגרות, בכיוון של זקנה. הזמן חולף בכיוון של מוות ושל ריקבון, וחוזר חלילה.

בימים טרופים בהם אסופה של מולקולות חלבון אשר התאגדו לכדי קונפיגורציה ספציפית ששיתקה את עולמנו – לפתע יש לנו פנאי לחשוב על זמן. לפתע אנחנו לא עסוקים במרדפים אחר חלומות הפופ הורודים, איננו רצים לעמוד בתורים המתארכים אל תוך הלוע האפלה של המפלצת הבירוקרטית, אין בוס הנושף בעורפינו או נהג תזזיתי החותך אותנו בכביש. לפתע נדם ה-FOMO ושככה ההמולה.

כל שנותר הוא לשבת ולהתבונן החוצה אל העולם דרך חלון הבית ולראות רחובות דוממים, אשר בתורם בוהים בנו מבט נוקב וחודר חזרה אל תוך לובן העין, כאילו שואלים אותנו בכאב ובכעס: "מה לעזאזל עוללתם לעולם?"

אנחנו לא יודעים לעצור. כל הידוע לנו הוא שעיטה עיוורת, מסוכנת וחסרת אחריות אל עבר כיוון אשר אנו סוברים בביטחון מוחלט ויהיר שהוא "קדימה". פיתחנו מנגנוני הגנה מרשימים כנגד העוולות שיצרנו ובהן אנו מתבוססים, כל אחד ואחת מאיתנו מתנערים מתפקידם כחלק אינטגרטיבי מהקוסמוס באמצעות הדרך המועדפת עליהם, אבל האמת היא שלשקרים יש תוחלת חיים מוגבלת, וכשהרפש הולך ומצטבר וממשיך להיערם בצינורות החברה האנושית, סופו של הביוב להעלות על גדותיו.

זהו זמן של חשבון נפש. זהו הרגע להביט לא רק החוצה אל עבר עיר הרפאים הניצבת על מפתן תודעתינו, אלא גם להביט פנימה, עמוק עמוק פנימה, דרך חלונות הנשמה ודלתות הנפש, להביט אל תוך מי שאנחנו. חברה פצועה ומעוותת, טייסים שאיבדו שליטה על המטוס, מכורים לעצמנו ונשלטים על ידי ההתמכרויות שלנו, מסתירים בכישלון מביך הרים של כאב ושל הונאה עצמית.

זהו הזמן לשאול את עצמנו האם זה שווה את זה? האם המחיר שאנחנו משלמים על מנת לחיות חיים מהירים וחומריים יותר, חיים הסוחטים מאיתנו ללא הרף את האנרגיה הרגשית דרך מסכים של פיקסלים דיגיטליים, חיים בהם אנו נדרשים לעבוד יותר על מנת לייצר יותר ולהרוויח יותר – רק שלא תמיד ברור לנו מה בדיוק אנחנו מרוויחים – האם זוהי עסקה משתלמת?

בעידן בו כולנו יודעי-כל, דור חכמי ההמונים, זקני שבט הפייסבוק והאינסטגרם – לכולנו יש דעות. כל אחד מומחה למשהו, בדרך-כלל למספר תחומים. כולנו רוצים להגיד, לדבר, לפלוט החוצה, להקיא את הדעות שלנו. כולנו רוצים שישמעו אותנו. אנחנו מפחדים להיעלם, ליפול בין הכיסאות ולהתמוסס אל תוך תהומות הנשייה שמחוץ למרחב הוירטואלי. ועם זאת, עם כמה שהחברה שלנו מושתתת על טוקבקיסטים שנונים, חריפים וחדי מחשבה – הגענו לאן שהגענו. החרבנו את הבית שלנו, את הכדור עליו אנחנו חיים. הזרמנו פסולת (תוצרת אבסורדית של קצב הצריכה החולני שלנו) אל האוקיינוסים, אל האוויר שאנחנו (ואחרים) נושמים, קברנו את הסודות האפלים והמזוהמים שלנו עמוק מתחת לאדמה.

שכחנו מהי אינטימיות ואהבה. התוכן הויזואלי המקובל במיינסטרים כיום היה נחשב לפורנוגרפיה של ממש לפני מספר עשורים בלבד. הדור הצעיר לומד על אהבה ועל מין באמצעות הערוצים הפתולוגיים ביותר שניתן להעלות על הדעת והשסע המגדרי רק הולך ומעמיק. אנחנו מנצלים אחד את השני, משקרים בכל הזדמנות בה השקר משרת איזשהו אינטרס, פעוט ככל שיהיה. אנחנו סוגדים למי שאנחנו ועסוקים במשך מרבית זמננו היקר בפולחן אישיות חולני ומעוות בו אנו רואים את עצמנו כמרכז של הכל, נרקומנים של אגו ותשומת-לב, חיים ממנה אחת של לייקים לזו שתבוא אחריה.

הטבע לקח מאיתנו, לתקופה ככל הנראה קצרה מאוד יחסית, את היכולת לעשות כרצוננו. לא עוד מפגשים חברתיים, לא עוד לצאת החוצה על מנת להראות ולהיראות, לא עוד עבודה, לא עוד צריכה, לא עוד. וזה, גבירותיי ורבותיי, מחיר זעום. זוהי קריאת אזהרה. הפצרה לשאול את עצמנו: האם אנחנו יכולים לעשות אחרת? האם אנחנו בכלל רוצים אחרת? האם אנחנו יכולים לצאת לרגע מתוך עצמנו, להסתכל על התמונה הגדולה מבחוץ, ולומר בלב שלם שאנחנו שלמים עם עצמנו וגאים במפעל חייה של האנושות, שהיא הרי אנחנו? בעוד שהיינו עסוקים לדאוג לעניי עירנו – נחרבה העיר, והעולם עצמו ילך בדרך דומה אם לא נעצור לרגע ונרגע. 

זמן הוא מצרך יקר.

דימוי שער: 

”, 

מקור: 

.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email