הדבר הנכון הבא

06/07/2020

/

על סרט אנימציה פורץ דרך, אשר לא רק נותן לגיטימציה לדור שלם לחוות דיכאון, אלא גם מספק לו כלים מעשיים על מנת להתגבר עליו​

-

ב-21 בנובמבר 2019, לאחר שש שנים שבהם מיליוני מעריצים ברחבי העולם המתינו לו בנשימה עצורה, יצא סוף סוף לאקרנים סרט המשך לשובר הקופות "לשבור את הקרח" ("Frozen"), מבית היוצר של דיסני. הסרט, שזכה לשם הלא מאוד יצירתי: "לשבור את הקרח 2" ("Frozen 2"), מכיל, כסרטים רבים של דיסני בשנים האחרונות, חוש הומור עוקצני ובוגר, הומאז'ים נסתרים וגלויים לתרבות פופולרית ואפילו ביקורת מורכבת על השפעות האנושות על איכות הסביבה, פוליטיקת זהויות והיווצרותם של נרטיבים היסטוריים. ניתן לראות את הסרט כאבן דרך בתהליך ההתפתחות של אנשי דיסני, שמתאימים את עצמם לעידן פוסט-מודרני: דיסני מכירה בכך שילדים אינם תמימים כלל ועיקר ושהם נאלצים להתמודד בגילם הצעיר עם מורכבויות מהעולם האמיתי.

הסרט פורץ דרך בכך שהוא מציג, לראשונה בסרטי דיסני, סצנה העוסקת באופן חשוף, עמוק ורציני בהתמודדות עם אובדן ועם הדיכאון שמגיע בעקבותיו

יותר מכל אלו, הסרט פורץ דרך בכך שהוא מציג, לראשונה בסרטי דיסני, סצנה העוסקת באופן חשוף, עמוק ורציני בהתמודדות עם אובדן ועם הדיכאון שמגיע בעקבותיו. לראשונה האבל מדובר והרגשות שהוא מביא עמו זוכות לביטוי מילולי, מבלי להיות מרוככות מיד לאחר מכן. התמודדות זו, אשר ייחודה בנוף של סרטי הילדים מורגש ביותר, מסמנת שלב נוסף בהתבגרות של סרטי האנימציה לילדים. אך יותר מכך, התבגרות זו עשויה ללמד דבר מה על קהל הצרכנים של הסרט – בני דורנו, שהתבגרו אף הם מאז שיצא הסרט הראשון בסדרה. הסרט עצמו מודע להתבגרות הזו ובתחילתו מופנית קריצה לקהל, כאשר אנה שרה על כך שהם כדמויות התבגרו והשתנו בזמן האחרון, אך אולי מכוונת בכך גם לצופי הסרט. בכך שהסרט מופנה לאותם הצופים של הסרט הראשון, שהתבגרו מאז בשש שנים, הוא גם פותח את האפשרות לעיסוק בתכנים בוגרים יותר.

אבל בחשכת המערה

אנה, אחותה הקטנה וחסרת כוחות הקסם של אלזה היא אחת מהדמויות האהובות ביותר בהיסטוריה של סרטי דיסני. דומה שהסיבה לכך היא היותה מצחיקה, חיננית, פעלתנית ונבונה בצורה יוצאת דופן. הקהל של דיסני אוהב את אנה ואלזה כל כך, שהן זכו לזכיון משלהן, בנפרד מהזכיון של "נסיכות דיסני" האחרות וכוחן השיווקי של מוצרי "אנה ואלזה" שקול לכוח של כל נסיכות דיסני האחרות גם יחד.

במהלך הסרט השני בסדרה, אנה מתבשרת על כך שאחותה הגדולה אלזה קפאה למוות, בעוד שהיא עצמה כלואה במערה חשוכה, המסמלת באופן מטאפורי את מצבה הנפשי העגום. המשך הסצנה מלווה בשיר "The Next Right Thing" ("הדבר הנכון הבא"), שנכתב והולחן על ידי בני הזוג רוברט וקריסטן לופז. השיר שקט מאוד ומלווה במנגינה מינורית והוא מבוצע על ידי המדובבת של דמותה של אנה, השחקנית קריסטן בל, בקול נשבר ובנימה שקרובה לבכי. בפתיחת השיר אנה יושבת אבלה ומיואשת בחשכת המערה, כששפת גופה אומרת דיכאון: היא נשענת על קיר המערה, מכורבלת בצעיף, ישיבתה כפופה וקפואה, ראשה שעון על ברכיה ודמעות מציפות את עיניה.

עוצמת הכאב של אנה והדיכאון שדומה שהיא שרויה בו, מתבטאים היטב במילות השיר. השיר פותח בתיאור התחושות הקשות של אנה בעקבות האבל והדיכאון:

I've seen dark before, but not like this / This is cold, this is empty, this is numb / The life I knew is over, the lights are out / Hello, darkness, I'm ready to succumb.

אנה אומרת כי אמנם ניצבה בעבר מול חושך, אך עוצמת תחושות הקור, הריקנות ואובדן התחושה, חדשה לה ובלתי מוכרת. היא קובעת בביטחון ובצער כי החיים שהכירה עד כה נגמרו וכי היא מוכנה כעת להיכנע לחשיכה, כלומר להתמסר לדיכאון ויתכן שאף לוותר על החיים. אנה ממשיכה ומתארת את האבל על אחותה, שהיוותה עבורה דמות מופת, ואומרת כי האבל מכביד עליה ומושך אותה מטה עד כדי אובדן התקווה: "This grief has a gravity, it pulls me down". היא מביעה חוסר ביטחון ביכולתה לצאת מן הלילה האפל שבו היא נמצאת, ולהמשיך לצעוד אל עבר האור של היום הבא. בלי אחותה, שהייתה המדריכה שלה, היא אבודה, מבלי כיוון להמשיך בו: "I can't find my direction, I'm all alone / The only star that guided me was you". היא לא מצליחה לשאוב את הכוחות הדרושים על מנת לקום מהרצפה ולהמשיך.

התיאור העמוס של תחושות האבל הקשות שאנה חווה זוכה למקום של כבוד בסרט ובכך מעניק לגיטימציה למי שחווה את התחושות האלו. הצופה אמור להבין שאם אנה, הדמות שמייצגת את השמחה ורוח החיים, שוקעת באבל כזה, הרי שייתכן שתחושות כאלו עשויות להיות נחלתו של כל אדם שחווה אובדן. 

הבחירה בחיים

אולם תחושותיה של אנה אינן מסתכמות בדיכאון חסר תקנה. בהמשך השיר, על אף האבל והתחושות הקשות, אנה בוחרת להתמודד עם מצבה, אך היא עושה זאת באופן מדורג ובצורה עדינה. היא מקבלת את ההחלטה לעשות אך ורק את "הדבר הנכון הבא", ומכאן שם השיר. כלומר, לא לפתור את כל בעיותיה ולא להעלים את התחושות שהיא חווה, אלא לאמץ הסתכלות פרגמטית על המשך הדרך ולבחור להביט לטווח הקרוב בלבד, כשבכל פעם עומדת מולה החלטה אחת בלבד: "You are lost, hope is gone / But you must go on / And do the next right thing"

כל קבלת הכרעה כזו, בשעת מצוקה ואובדן, היא הכרעה שמאשררת את ההחלטה הבסיסית ביותר במצב של דיכאון – להמשיך לבחור בחיים. אנה, כדוגמה לדמות מופת המתמודדת עם קשיים נפשיים שמוצגת לקהל הצופים, בוחרת בחיים, בוחרת להמשיך להתמודד ולא להרים ידיים:

I won't look too far ahead / It's too much for me to take / But break it down to this next breath, this next step / This next choice is one that I can make.

אנה מצליחה לשכנע את עצמה לפעול בדרך זו וכך היא מצליחה לצאת מן המערה החשוכה אל אור היום, מה שמסמל את היציאה מן הדיכאון של האבל מתוך בחירה להתמודד עם העובדה שהחיים ממשיכים. השיר נגמר בכך שאנה מכריזה כי על אף שברור שחייה השתנו לעד ושום דבר לא יהיה עוד כמו שהיה, היא מוכנה להמשיך לצעוד ולהשתדל לבחור תמיד את הבחירה הנכונה.

דיכאון, תקווה ופרגמטיקה

אנה יוצאת מן המערה בגב כפוף, כשהיא עדיין שרויה בצער. בניגוד לשירי דיסני אחרים, שאותם הגיבור מבצע בעת שהוא עצוב או שמצבו קשה, שירה של אנה לא נגמר בהתגברות מוחלטת על הצער ובמחיקת האבל. אין לשיר סוף פומפוזי, לא מבחינה מוסיקלית ולא מבחינה מילולית ואנה לא שבה להיות שמחה ועליזה באחת. בכך הסרט מתאר מציאות חיים של התמודדות נפשית שהיא אמיתית וכנה יותר: אנה נותרת כואבת ואבלה, אך זוכה לצוהר של אור בתוך חשכת האבל, אפשרות להתרומם מהדיכאון המשתק אותה ולהמשיך בחייה בצעדים קטנים שהם ההתחלה של תהליך הריפוי.

כפי שנהוג לומר – "הסרט מבוסס על סיפור אמיתי". יוצרי הסרט מספרים כי השיר נכתב בעקבות מותו בתאונת דרכים של ריידר באק, בנו של במאי הסרט כריס באק, שנהרג בשנת 2013, כחודש לפני יציאת הסרט הראשון. כמו כן, המדובבת של אנה, קריסטן בל, הפכה בשנים האחרונות לדוברת פומבית בעד הלגיטימיציה והשיח על חרדה ודיכאון, מאז שחשפה בפני הציבור את התמודדויותיה האישיות עם מצבה הנפשי.

עם זאת, מעבר לסיפורים האישיים של במאי הסרט והמדבבת הראשית, דומה שהיוצרים חשו בצורך הבסיסי לפנות אל הקהל הצעיר עם מסר בנושא. הבחירה להציג את אחת מהדמויות האופטימיות והחזקות ביותר שדיסני יצרו, ככזו המסוגלת אף היא לסבול מדיכאון וממצוקה פסיכולוגית, היא משמעותית וחדשנית. בכך מועבר מסר תרבותי עוצמתי לקהל הצעיר, המעניק לגיטימציה לתופעה וכן כלי פסיכולוגי ממשי להתמודדות עם קשיים נפשיים.

מועבר מסר תרבותי עוצמתי לקהל הצעיר, המעניק לגיטימציה לתופעה וכן כלי פסיכולוגי ממשי להתמודדות עם קשיים נפשיים

הסרט מציע לדור הצעיר דבר מה להיאחז בו כדי לבחור להמשיך בחיים. בעידן של מודעות למצוקות נפשיות הסרט מציג לראשונה דמות מופת מצוירת, גיבורת תרבות בעולם הילדים, שסובלת ממצוקה נפשית ובוחרת להתמודד איתה באופן אמיץ וריאליסטי, מבלי לבטל אותה כליל ומבלי לגמד את הכאב שלה או להוריד מעוצמת המצוקה הנפשית שבדיכאון והאבל. בכך, מתאפשרת ההצגה של דרך פרגמטית, של כלי משכנע ומעורר הזדהות, להתמודדות עם מצוקה נפשית, באמצעות קבלת הכרעות קטנות בלבד, שמבוססות על הכרעה בסיסית אחת – להמשיך לחיות.

דימוי שער: "פרחים לבנים קפואים", Alexander Andrews. מקור: Unsplash.

דימוי שער: 

”, 

מקור: 

.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email