סקרנות אפלה

02/04/2021

/

הדחף של רבים מאיתנו להיחשף אל תופעות שמערבות מוות, אלימות ושאר מרעין בישין הוא חידה פסיכולוגית אפופת מסתורין. מהיכן הוא מגיע? מה ניתן ללמוד אודותיו? צלילה אל נבכיה האפלים של הסקרנות המורבידית.

באמצע העשור הקודם, כאשר ביל גייטס היה מבין הבודדים שחזו את בואה של מגפה עולמית הרסנית, הבעיה הגלובלית אשר הדירה שינה מעיניהם של מיליארדים ברחבי העולם לא הייתה וירוס מסתורי שתוקף את הריאות, אלא ארגון המדינה האסלאמית. ארגון הטרור הידוע לשמצה, שהתחיל את דרכו כ"דאע"ש", הצליח בשיאו להגיע להישגים צבאיים כבירים והשתלט על שטחים נרחבים במזרח התיכון. אולם החזית הצבאית הייתה רק חזית אחת בה המדינה האסלאמית השקיעה את מאמציה. החזית השנייה – יש שיאמרו חשובה לא פחות – הייתה החזית התודעתית, בה הצליח הארגון להוציא אל הפועל פיגועי ראווה רצחניים שקטלו מאות בני אדם, ביניהם סדרת הפיגועים בפריז ב־2015. מעבר להיותם חלק מג'יהאד נגד "כופרים", מטרתם של פיגועים אלה הייתה לזרוע אימה בלבבותיהם של תושבי המערב. אך מאמץ תודעתי אחר של הארגון אולי זכור יותר מכל – הפצה של סרטוני סנאף זוועתיים המציגים הוצאות אכזריות להורג. 

הסרטון הראשון מסוג זה שזכה לתהודה ברחבי העולם שוחרר באוגוסט 2014. הוא תיעד באופן גרפי ביותר את עריפת ראשו של העיתונאי האמריקאי ג'יימס פולי, ששהה בסוריה לשם סיקור מלחמת האזרחים המשתוללת במדינה. במסגרת הסרטון נראה פולי על ברכיו, לבוש בסרבל אסירים כתום, כשמאחוריו עומד רוצחו מוחמד אמוואזי. לאחר מספר דברי איום כלפי נשיא ארה"ב דאז ברק אובמה, האיסלאמיסט הקיצוני מתחיל לשסף את גרונו של פולי המבועת. בנקודה זו הסרטון עוצר, ולאחר מספר שניות מוצג ראשו הכרות והמגואל בדם של פולי, שמונח כמטר מגופתו השרועה על האדמה. חרף האלימות החולנית של הסרטון, ביום שלאחר שחרורו התבצעו לא פחות מ־1.2 מיליון חיפושי גוגל שכללו את המילים "James Foley", ועוד כ־200,000 שכללו את המילים "James Foley video". בבריטניה העניין הציבורי סביב הסרטון היה כה גדול, עד שמפקד משטרת לונדון הוציא הודעה רשמית בנושא בה הכריז כי צפייה והפצה של תוכן קיצוני מן הסוג המדובר מהוות עבירות על חוקי האנטי־טרור של הממלכה המאוחדת.

מדוע מספר כה גדול של אנשים – כנראה נורמטיביים ברובם – חשקו לחזות בזוועת עריפת הראש של פולי, ואף להסתכן בעבירה על החוק לשם כך? נראה שהסיבה העיקרית לדבר הייתה סקרנות. עם זאת, לא הייתה זו הסקרנות מן הסוג אליו אנו רגילים – זו שלמשל גורמת לנו לתהות היכן בדיוק על המפה נמצאת טימבוקטו. כאן הייתה זו סקרנות מסוג אחר לגמרי, אשר מכונה בפי חוקרי הפסיכולוגיה "סקרנות מורבידית". 

להתחבר אל הצל

בספרו מ־2017 "למה?", הסוקר את תופעת הסקרנות האנושית על שלל רבדיה, האסטרופיזיקאי והאינטלקטואל מריו ליביו מגדיר את הסקרנות המורבידית כ"ביזארית למדי וחסרת הסבר לכאורה", שבגינה אנו נמשכים אל חזיונות המערבים הרס, אלימות, השחתת גוף ומוות. על אף תיאורה של הסקרנות המורבידית כאפופת מסתורין, ליביו מביא בספרו מספר הסברים בניסיון לפענח את המנגנונים הפסיכולוגיים שעומדים בבסיס התופעה. מבין הסברים אלה, אולי המרתק מכולם מתבסס על תורתו של הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי קארל יונג. יונג גרס כי בנפשם של כלל בני האדם מצויים מבנים הקרויים "ארכיטיפים", אשר מהווים מעין תבניות נפשיות מולדות ומשותפות אשר נוצרו במהלך התפתחות המין האנושי. 

בהגותו של יונג ישנם מספר ארכיטיפים עיקריים, שלכל אחד מהם מאפיינים מובחנים משלו. אחד המרכזיים שבהם הוא ארכיטיפ בשם "הצל", שמכיל תכונות ומאפיינים הקיימים באינדיבידואל אך הוא אינו מוכן לזהות אותם עם עצמו. הסיבה לכך היא שהוא תופס אותם כמסוכנים, מפחידים או אסורים חברתית. כך למשל אדם יכול להקפיד להצטנע בפני אחרים, על אף שקיים בו יצר חבוי להתגאות בהישגיו; אותו יצר גאוותני שייך ל"צל" של אותו אדם. 

ה"צל" היונגיאני – צד אפל הקיים בכל אחד מאיתנו? (מקור: Unsplash).

יונג טען כי השאיפה הנפשית העליונה שלנו היא להביא את הנפש לכדי מצב שלם, בו כלל מרכיביה (כולל הארכיטיפים השונים) עוברים אינטגרציה ומקבלים ביטוי באופן מאוזן והרמוני. את תהליך אינטגרטיבי זה כינה יונג "אינדיבידואציה", שכחלק ממנו על האדם להכיר ולקבל גם את "הצל" שלו. בנקודה הזו התורה היונגיאנית מתחברת אל קונספט הסקרנות המורבידית: החשיפה להרס ולזוועות מאפשרת לנו להכיר ולהתחבר לצדדים אפלים בנפשנו, כמו למשל יצרים אלימים השוכנים ב"צל", ובאופן זה משרתת את שאיפתנו הנפשית הנשגבה לאינדיבידואציה. 

החשיפה להרס ולזוועות מאפשרת לנו להכיר ולהתחבר לצדדים אפלים בנפשנו, כמו למשל יצרים אלימים השוכנים ב"צל", ובאופן זה משרתת את שאיפתנו הנפשית הנשגבה לאינדיבידואציה

אל המוות הישרנו מבט

ההסבר היונגיאני לתופעת הסקרנות המורבידית אמנם אלגנטי, אך על מנת לאמצו יש לקבל ולהניח את הנחות הגישה הפסיכואנליטית בדבר קיומם של מבנים נפשיים מופשטים כמו ארכיטיפים. לצערנו (ולשמחתנו), פסיכואנליזה אינה תיאוריה מדעית המקובלת על כולם, לכן אבקש לספק הסבר אלטרנטיבי – ואולי יותר קונקרטי – לסקרנות המורבידית.

אולם על מנת לעשות זאת אשאל תחילה שאלה בסיסית יותר – מהי בעצם המהות של סקרנות?

אם נבחר לבחון את הסוגיה מזווית של פסיכולוגיה אבולוציונית, נוכל לטעון כי סקרנות היא מנגנון קוגניטיבי שהתפתח במהלך האבולוציה משום שהוא משפר את סיכויי ההישרדות שלנו: ככל שאנו מכירים טוב יותר את סביבתנו – דרך פעולות של חקירה וגילוי אליהן דוחפת הסקרנות – סיכויינו להתמודד עם הסביבה בהצלחה ולשרוד כתוצאה מכך משתפרים פלאים. מבחינה רגשית, החקירה והגילוי מפיגים עבורנו תחושה של אי־ודאות, ודרך כך נוסכים בנו תחושת ודאות אשר גורמת לנו (לפחות באופן רגעי) להרגיש יציבים ובעלי פוטנטיות מול המציאות הדינמית־עד־אינסוף של עולמנו.

אם מקבלים את ההנחה כי מנגנון הסקרנות שקיים בנו מיועד להפיג אי־ודאות וליצור תחושת ודאות, אז ניתן להבין שככל שאי־הודאות מולה אנו ניצבים ברגע נתון גדולה יותר, כך הפגתה יכולה ליצור בקרבנו תחושת ודאות חזקה יותר. אי־הודאות הגדולה ביותר בחיינו – ועל כך כנראה אין עוררין – נוגעת למוות. החשיפה למוות, ולתופעות כגון אלימות קשה שמעלות בראשנו את עובדת שבריריות החיים, מסוגלת לערער לחלוטין כל תחושה של ודאות, יציבות ופוטנטיות מול העולם. בהתאם לכך, התמודדות מוצלחת עם חשיפה למוות היא התגברות על אי־הודאות האולטימטיבית אותה העולם מציב בפנינו. התגמול הרגשי הנלווה אל התגברות כזו הוא תחושת פוטנטיות חזקה במיוחד, כפי שמשתקף במשפט המפורסם "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו", אותו אמר שמואל גונן, מפקד חטיבה 7 של חיל השריון, לאחר ניצחון צה"ל במלחמת ששת הימים. 

התמודדות מוצלחת עם חשיפה למוות היא התגברות על אי־הודאות האולטימטיבית אותה העולם מציב בפנינו

אם כך הדבר, מטרתה של הסקרנות המורבידית היא לדחוף אותנו להיחשף אל המוות, או לתופעות אחרות שקשורות בו, על מנת שנוכל להפיג במידה מסוימת את אי־הודאות הגדולה שכרוכה בהן. דרך כך אנו יכולים להשיג את התגמול המבוקש של תחושות ודאות ופוטנטיות חזקות.   

סחרחורת החופש

אף על פי כן, חשוב לדייק ולשים לב כי סקרנות מורבידית אינה מהווה התמודדות ישירה עם סכנת המוות ואי־הודאות שהיא טומנת בחובה. סקרנות זו היא מעין דרך פאסיבית, עקיפה ומתבוננת מן הצד להתמודד עם סכנה זו, כפי שמתבטא (באופן מטאפורי או לא) בנהגים שחולפים בסמוך לתאונות דרכים וחשים צורך עז ללטוש עיניים במתרחש. אותו יצר סקרני מורבידי גורם לנהגים להאט את נסיעתם, וליצור את מה שידוע כ"פקקים כתוצאה מסקרנים". לנוכח הפאסיביות היחסית שבדבר, עוצמתן של תחושות הודאות והפוטנטיות בהן הסקרן המורבידי מתוגמל היא מוגבלת למדי.

היכן, אם כן, ההתמודדות עם סכנת המוות היא ישירה, בצורה שמתגמלת את הפרט בעוצמות מקסימליות של תחושות ודאות ופוטנטיות? ייתכן שהתשובה לכך מצויה במה שניתן לכנות "הגרסה האקטיבית" של הסקרנות המורבידית. על מנת להבין מהי הגרסה הזו נפנה לכתביו של הפילוסוף הדני בן המאה ה־19 סרן קירקגור, וספציפית לתופעה פסיכולוגית אותה הוא כינה "Angest" (מילה שפירושה בעברית הוא "חרדה").

קירקגור מתאר את ה־Angest כתחושת חרדה שעולה בנו כאשר אנו מבינים את החופש האדיר הנתון בידינו, ועד כמה חופש זה יכול להיות מסוכן. מה בדיוק מחריד ומסוכן בחופש? בספרו "מחשבות לעת לילה", העוסק בין היתר בפילוסופיה של קירקגור, הסופר והמתמטיקאי חיים שפירא עונה על כך באמצעות דוגמה: האם אי פעם נסעתם בכביש מהיר, ראיתם רכב שמתקרב בנתיב הנגדי וחשבתם לעצמכם "למה שלא אסיט את ההגה ואתנגש בו?". הרי אין שום דבר שמונע מכם לעשות זאת… והאם מיד לאחר מכן לא הזדעזעתם עמוקות מן המחשבה שזה עתה חלפה בראשכם? את הזעזוע הזה תיאר קירקגור כ"סחרחורת החופש", שמופיעה כאשר עולה בנו החרדה מהחופש המוחלט שיש בידינו לבחור באפשרויות הנוראיות ביותר שניתן להעלות על הדעת. העובדה כי אנו חופשיים לגמרי לבצע מעשים כאלה, ושאין שום דבר שבאמת מונע מאיתנו לעשות אותם, יכולה לעורר בנו אימה נוראה. 

אם נבחר לבחון מקרוב את תופעת ה־Angest ונפרק אותה, נוכל לזהות בה שני חלקים עיקריים: האחד בו עולה בראשנו המחשבה "מה אם?" (למשל: "מה אם אסיט את ההגה ואתנגש ברכב שמגיע מולי?"), והשני בו אנו חשים את סחרחורת החופש המחרידה. שני החלקים סמוכים מאד האחד לשני, כך שסחרחורת החופש יכולה להגיע מיד לאחר ששאלת ה"מה אם?" עולה, אך בכל זאת ניתן לבצע ביניהם הפרדה. יתרה מכך, שאלת ה"מה אם?" היא זו שפותחת בפנינו את אפשרות החופש המוחלט לבחור לעשות את המעשה המסוכן, ואפשרות זו כשלעצמה מעוררת בנו את סחרחורת החופש המצמיתה.  

שאלת ה"מה אם?" היא זו שפותחת בפנינו את אפשרות החופש המוחלט לבחור לעשות את המעשה המסוכן, ואפשרות זו כשלעצמה מעוררת בנו את סחרחורת החופש המצמיתה

אולם אם נתעלם לרגע מסחרחורת החופש ונסתכל על מחשבת ה"מה אם?" בלבד, נוכל לראות בה התגלמות של הדחף להתמודד ישירות עם המוות או עם הסכנות שקשורות בו. קריאת התיגר הזו מהווה המחשה לגרסה האקטיבית של הסקרנות המורבידית; מטרתה היא להפיג באמצעות התנסות ישירה את אי־הודאות האדירה שגלומה במוות, ולהתגבר על הסכנה האולטימטיבית אותה הוא מציב בפנינו. זאת באופן שיאפשר לנו לזכות בתחושות הודאות והפוטנטיות האיכותיות ביותר שניתנות להשגה.   

משוגעים לדבר

אך האם ניתן למנף את מחשבת ה"מה אם?" לכיוון השגת אותו תגמול רגשי עילאי, תוך הימנעות מחוויית החרדה של סחרחורת החופש? ייתכן שבשביל לענות על השאלה הזו יש להביט על אנשים המותחים את גבולות הסכנה עד הקצה, אותם אלו שמכונים לעיתים "Daredevils". מדובר ב"משוגעים" שעושים מעשים אשר מעבירים במורד גבנו צמרמורת, כגון פארקוריסטים המנתרים בין גגות של בניינים, צוללנים חופשיים הצוללים למעמקי הים ללא בלון חמצן, וכן אנשים שבוחרים לשכב בין פסי רכבת בעת שרכבת מהירה חולפת מעליהם.

ניתן לומר שה־Daredevils פועלים על קו התפר שמצוי בין שני חלקי ה־Angest: מחד הם מתמסרים לשאלת ה"מה אם?", ויוצאים להתמודדות ישירה עם סכנת המוות ואי־הודאות האדירה שטמונה בחובה; מאידך הם לא מניחים לסחרחורת החופש להשפיע עליהם ולמנוע מהם לעשות את אשר עולה על רוחם. 

ייתכן שאחד הכלים בהם חלקם משתמשים כדי להישאר על קו התפר הזה, ולא להיכנע לחרדה שמבקשת לעלות, הוא תכנון ומוכוונות מטרה יוצאי דופן. דוגמה מצוינת לכך היא המקרה של אלכס הונולד – מטפס מצוקים אמריקאי הידוע בזכות טיפוסי הסולו החופשיים שלו. במסגרת טיפוסים אלה הונולד מטפס באמצעות ידיו ורגליו בלבד על מצוקים גבוהים, ללא חבל אבטחה או כל אמצעי בטיחות אחר. טעות של הונולד במהלך טיפוס פירושה מוות ודאי. ביוני 2017 השלים האמריקאי טיפוס סולו חופשי על ה"אל קפיטן" – מצוק בגובה 914 מטרים המצוי בפארק הלאומי יוסמיטי בקליפורניה ומהווה את אחד מיעדי הטיפוס המאתגרים בעולם. בהרצאה בה הסביר כיצד הצליח לבצע את הטיפוס (שארך כ-4 שעות) סיפר הונולד:

היה עלי לשקול כל אפשרות כשאני נמצא בבטחה על הקרקע, כך שכאשר הגיעה העת לעשות את המהלכים ללא חבל, לא יהיה מקום לספק להתגנב פנימה. הספק הוא מבשר הפחד, וידעתי שלא יכולתי לחוות את הרגע המושלם שלי אם הייתי מפחד. הייתי צריך לתכנן בעיני רוחי ולהתאמן מספיק כדי להסיר כל ספק.

מצוק "אל קפיטן" – אחד המאתגרים בעולם (מקור: Unsplash).

בדברים אלה ניתן לזהות את האיזון העדין בין ההתמסרות של הונולד לשאלת ה"מה אם אטפס ללא חבל על האל קפיטן?" – התמסרות שיכולה להוביל ל"רגע מושלם" של תחושת פוטנטיות מופלאה – לבין ניסיונו להשקיט את חרדת סחרחורת החופש שעולה בו לנוכח המחשבה על ביצוע הטיפוס המסוכן. 

כל הדרכים מובילות אל הודאות

הניסיון להתגבר על ה־Angest של קירקגור וסקרנות מורבידית הם אולי שני צדדיו של אותו מטבע. שתי התופעות מיועדות לקרב אותנו אל אי־הודאות העצומה שכרוכה במוות ובנספחיו, מתוך שאיפה להפיג אותה ולהשיג את תחושות הודאות והפוטנטיות הנחשקות. אך האם ישנם רבדים נוספים לקשר שבין התופעות? 

אחד מהסברי הסקרנות המורבידית שסקר ליביו בספרו "למה?" הוא שסקרנות מורבידית התפתחה מפני שהיא מקדמת את יחסינו עם הזולת. הסיבה לדבר, כך נטען, היא שצפייה בסבל של אחרים מעוררת בנו אמפתיה, שבתורה מחזקת את יכולתנו לנהל קשרים בין־אישיים מוצלחים. זאת באופן שמשרת את יכולתנו לשרוד.

במקום זאת, ארצה להציע כי סקרנות מורבידית אמנם יכולה להפעיל בנו מנגנוני אמפתיה, אך תפקידה של אמפתיה זו אינו לחזק את יכולותינו החברתיות, כי אם לאפשר לנו להזדהות עם האדם שחווה את החוויה בה אנו צופים. אמפתיה מוגדרת כיכולת של אדם לשים את עצמו בנעליו של האחר, ואכן המטרה של הזדהותנו עם האדם בו אנו צופים (דוגמת Daredevil שקופץ מגג לגג) היא להרגיש כמה שיותר בנעליו. כך, במובן מסוים, אנו מנסים להפוך את הסקרנות המורבידית מהתמודדות פאסיבית ולא ישירה עם אי־הודאות של המוות להתמודדות יותר אקטיבית וישירה עמה – כפי שמאפשרת חוויה ממשית של Angest. אם כן, המוטיבציה מאחורי האמפתיה שמתעוררת בנו במקרים אלה איננה אלטרואיסטית אלא אגואיסטית, ומיועדת – כפי שכבר ניתן להבין – להעצים את תחושות הודאות והפוטנטיות שאחריהן אנו רודפים.

במבט ראשון הסקרנות המורבידית עלולה לגרום לנו לתחושות זעזוע מהמשיכה לזוועות שייתכן שקיימת בנו ובאחרים. במקרים חמורים אנו אף עלולים לפקפק בבריאותו הנפשית של מי שבוחר לחשוף את עצמו לדברים איומים כגון הוצאות גרפיות להורג ותאונות דרכים קשות. אולם במבט שני, ניתן לראות את הסקרנות המורבידית כהמשכה הטבעי של הסקרנות הרגילה: אם ייעודה של הסקרנות הרגילה הוא להפיג אי־ודאות, ואי־הודאות הגדולה ביותר שקיימת בעולמנו היא בנוגע למוות, אז תפקידה "הצנוע" של הסקרנות המורבידית הוא בסך הכל להפיג את אי־הודאות הגדולה ביותר שישנה.

נרמול התופעה מקבל חיזוק נוסף כאשר משווים אותה לתופעת ה־Angest ולמעשיהם של Daredevils הבוחרים, לעיתים פשוטו כמשמעו, להתהלך על הקו הדק שבין החיים לבין המוות. אמנם עימותם הישיר והתגברותם האמיצה על סכנת המוות מתגמלים אותם בתגמול רגשי עצום, אולם המחיר הפוטנציאלי שעומד על הכף מהווה לרוב מחשבה בלתי נסבלת. לכן אין להתפלא מכך שרובנו איננו נוטים להתנסות בתרגילים כאלה. 

אך אל דאגה. בזמן שכל האלכס הונולודים של העולם בוחרים לבצע טיפוסי סולו חופשיים ולגרום לשיער של הוריהם להלבין, גם אתם יכולים להישיר מבט אל המוות. זה הזמן, אם כן, להכין לעצמכם כוס שוקו חם, להתיישב בנינוחות על הכורסא שבביתכם הבטוח ולבחור לכם בזוועה נחמדה בה חושקת נפשכם לצפות. ראש נערף? גופה מרוטשת? האמת היא שאין לכם שום סיבה בעולם להרגיש רע עם עצמכם. כולנו, באיזשהו חלק נסתר בנפשנו, סקרנים מורבידיים.  

דימוי שער: 

נהר זורם בין עצים גבוהים

”, 

מקור: 

Unsplash

.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email