המרכיב הסודי של הצחוק

אוהד בן יעקב

24/07/2020

/

למה אנחנו צוחקים מדברים, אבל לא מכל הדברים? תהייה על קנקנה של תופעה טריוויאלית - ההומור

-

מהו הומור? שאלה כבדת משקל, או לחילופין שאלה מצחיקה כשלעצמה שהתשובה אליה עשויה להיראות די טריוויאלית. הצחוק תורם לבריאותנו הנפשית והפיזית, והוא מהווה את אחת מהחוויות האנושיות הבסיסיות ביותר. אנו נוטים לחפש אותו באופן יומיומי: כאמצעי בריחה, כהקלה, כעיבוד של מציאות קשה או לשם יצירת אינטראקציה בין־אישית מוצלחת. הצחוק הוא גם אבן יסוד בחיפושינו אחר בן או בת זוג, ולבני אנוש יש נטייה להעריך יותר את מי שניחן בחוש הומור. הגדיל לעשות מארק טוויין (1835-1910), אשר בביוגרפיה שלו צוטט באומרו ש"הומור הוא הברכה הגדולה ביותר של המין האנושי". יחד עם זאת, מקורה של ברכה זו נותר עלום יחסית, בטח בהשוואה לתופעות טריוויאליות אחרות.

סכנה לרפובליקה

אנו בדרך כלל יודעים מה מצחיק אותנו: האחד יכול ליהנות מההומור חסר הפשר של ג'ים קארי, בעוד שהאחרת תשתעשע מהבדיחות המתוחכמות של ג'רי סיינפלד. אולם, אנחנו לא בהכרח מבינים מהו האלמנט שיוצר אצלנו את תגובת הצחוק, מהו המנגנון שמסתתר מאחורי הצחוק ומה גורם לנו לתפוס משהו כמשעשע.

בעת האחרונה נערכו מחקרים פסיכולוגיים ורפואיים רבים אשר בחנו את השפעת הצחוק על הבריאות. אולם, באופן מפתיע, ההתייחסות לסוגיית ההומור הייתה מצומצמת למדי לאורך ההיסטוריה. כך למשל, בפילוסופיה – תחום דעת עתיק שכביכול אמור לנסות ולספק תשובות לחלק מן השאלות המופשטות שהוצגו לעיל – העיסוק בסוגיית ההומור היה צנוע ביותר.

הפילוסופים של יוון העתיקה היו מן הראשונים שהתייחסו לסוגיה. אפלטון (347-427 לפנה"ס) ראה בגילויי הומור לא פחות ולא יותר מסכנה לרפובליקה. לדידו הם גורמים לאובדן מוחלט של שליטה עצמית ולהתנהגות אלימה כלפי הזולת. בחיבורו הידוע 'המדינה' הוא כתב: "כאשר אדם מפקיר את עצמו לצחוק אלים, מצבו מעורר תגובה אלימה".

תלמידיו של אפיקטטוס (55-135 לפנה"ס), מבכירי הפילוסופים הסטואים, העידו כי הוא לא צחק מימיו – עדות מטרידה לכל הדעות. הוא עצמו המליץ על ההתנהגות הבאה: "אל תרבה לצחוק – לא על דברים רבים ולא בחופשיות יתר", ואף הגדיל להנחות: "הימנע גם מלעורר צחוק, שהרי מתוך התנהגות זו אתה עשוי להחליק לדרכם של הטיפשים".

המגמה הקודרת והרצינית להחריד הזו נמשכה אל תוך העת המודרנית, כאשר פילוסופים בני המאה ה־17, כגון תומאס הובס האנגלי (1588-1679) ורנה דקארט הצרפתי (1596-1650), הציגו גם הם טיעונים על הסכנות שלכאורה טמונות בהומור. בספרו 'לוויתן' הובס התייחס לצחוק כסימן לתחושת עליונות על פני אחרים, שהיא למעשה לא יותר מפחדנות לשמה: "צחוק רב על חסרונותיהם של אחרים הוא סימן לפחדנות. על מוחות גדולים לסייע לאחרים להימנע מלהיות מושא ללעג". דברים דומים לכך כתב דקארט בספרו "רגשות הנפש", שראה אור שבועות ספורים לפני מותו: "צחוק הוא מעין שמחה מהולה בשנאה, הנובעת מתפיסה של רוע ששוכן באדם אחר ואמונה כי הרוע הזה מגיע לו". איזו כבדות. 

רק במאות ה־18 וה־19 החלו להופיע תיאוריות חדשות על הומור, שהתייחסו לצחוק במעט יותר קלילות דעת. אז התחילו הוגים מסוימים לייחס לו בכל זאת היבטים חיוביים מסוימים, או לכל הפחות לא שליליים. אחת מהתיאוריות הללו הייתה תיאוריית אי־ההתאמה (באנגלית: Incongruence Theory). מבין הדוגלים בה ניתן למצוא את עמנואל קאנט (1724-1804) וארתור שופנהאואר (1788-1860) הגרמנים, וסרן קירקגור (1813-1855) הדני.

צחוק—התנהגות מסוכנת? צילום: Frank McKenna. מקור: Unsplash.

הצחוק כהפתעה

הטיעון המרכזי של תיאוריית אי־ההתאמה הוא כזה: החשיפה לאירוע הומוריסטי מפרה את הידיעות והציפיות שלנו בנוגע לעולם. 

פירוש הדבר הוא שבבואנו לחזות בתופעה מסוימת או באובייקט מסוים בעולם, אנו מגיעים מראש עם מכלול של ציפיות לגבי האופי וההתנהגות שלהם. על פי התיאוריה, כאשר משהו נתפס כהומוריסטי אותו מכלול של ציפיות מופר בכללותו או בחלקו, כך שהאלמנטים שמרכיבים את התופעה או את האובייקט, או החיבור בין האלמנטים, נדמה לנו לא נכון. הניגוד שמתגלה בין הציפיות שעמן הגענו לבין מה שאנו חווים בפועל הוא זה שיוצר את תחושת אי־ההתאמה, שמתוכה עולה התחושה כי מדובר במשהו מצחיק

הניגוד שמתגלה בין הציפיות שעמן הגענו לבין מה שאנו חווים בפועל הוא זה שיוצר את תחושת אי־ההתאמה, שמתוכה עולה התחושה כי מדובר במשהו מצחיק

ההגדרה הזו אמנם מעניינת, אך יש בה בעיה – היא נותרת רחבה מדי. כך למשל, האם היא יוצרת הבחנה מספקת בין גילויי הומור לבין מצבים אחרים בהם הציפיות שלנו מופרות? 

ניטול, לשם הדוגמה, מצבים של למידה. בסיטואציה של למידה אנו פעמים רבות מגיעים כשבאמתחתנו ידיעות מסוימות על העולם, שעומדות להיות מופרות כתוצאה מהבנה של משהו חדש. למשל, חלקנו יכולים להחזיק בתפיסה מסוימת בנוגע למרחק הקיים בין הירח לבין כדור הארץ, שמבוססת על אילוסטרציות שאליהן נחשפנו בגילאי בית הספר היסודי שבהן נדמה כי הירח וכדור הארץ די קרובים אחד לשני. אולם אם נתעמק בסוגיה, נלמד שבתווך בין הירח לכוכב הלכת שלנו יכולים להיכנס כל שאר כוכבי הלכת במערכת השמש – אחד לצד השני. יחד עם זאת, כמובן, אי־ההתאמה שנוצרה בין הידע הקודם שלנו בנוגע למרחק בין הירח לכדור הארץ לבין הידע החדש שזה עתה רכשנו אודותיו, לא תעורר בנו תגובת צחוק. ולכן, קשה להסתפק רק בקריטריון בודד זה כאשר מנסים לפצח את סוד הצחוק.

אז מה בכל זאת יכול להבדיל בין שתי הסיטואציות – הומור ולמידה? הבדל אפשרי הוא שבעת גילוי ההומור אנו תופסים את מאפייני התופעה או את האובייקט בהם אנו חוזים ככאלו שלא אמורים לבטא את המציאות. למעשה, המשמעות של הבנת משהו כבעל פוטנציאל להיות הומוריסטי היא ההבנה שהוא לא אמור להוות שיקוף הגיוני של המציאות, כפי שאנו מכירים ומנבאים את מאפייניה. כך נמנע מאיתנו להגיב אל אותו משהו כפי שהיינו מגיבים אל ידע חדש – בצורה של הפעלת מערכות האדפטציה שלנו. מערכות אלו מבוססות על הדחף ההישרדותי שטמוע בנו, אשר עומד בבסיס האבולוציה ומהותו היא הצורך של האורגניזם להתאים את עצמו לשינויים בסביבה על מנת לשרוד ולהעמיד צאצאים. 

לפיכך, כאשר משהו שמוצג בפנינו אמנם נתפס כחדש, אך לא באמת טומן בחובו אינפורמציה שאנו תופסים כייצוג של המציאות ההגיונית, אנו יכולים לחוש מעין תחושת שחרור שגורמת לנו להסתכל על אותו הדבר כמשהו בעל אופי משחקי. אנחנו משהים את הנטייה האדפטיבית שלנו ומסווגים את אותה חוויה כהומוריסטית. 

בעת גילוי ההומור אנו תופסים את מאפייני התופעה או את האובייקט בהם אנו חוזים ככאלו שלא אמורים לבטא את המציאות

את המנגנון מאחורי ההבנה שמשהו לא אמור לשקף את המציאות ניתן לתאר כפעולה לוגית שאנו מבצעים, אשר מתבססת על הידע והתבניות הקוגניטיביות המרכיבים את ההיכרות שלנו עם העולם, כמו גם את הציפיות שלנו ממנו. הידע והתבניות הללו הם אלה שמופרים בעת גילוי ההומור. מכיוון שהם שונים בין אדם לאדם, מספר אנשים יכולים להסתכל על אותה סיטואציה – האחד יתגלגל מצחוק והשאר יסתכלו עליו במבטים מבולבלים ומובכים. יחד עם זאת, חלק בלתי מבוטל מהידע והתבניות הקוגניטיביות בכל זאת משותף לכולנו, לכן ישנם דברים שיצחיקו כמעט את כל מי שייחשף אליהם.

ידע שונה—הומור שונה? צילום: Antonino Visalli. מקור: Unsplash.

והנה לפניכם דוגמה פשוטה, ולא מתוחכמת מדי, שתסייע להבין טוב יותר מהי הכוונה באמירה שאנו מבינים שמשהו לא אמור לשקף את המציאות – החלקה על קליפת בננה. כאשר אנו חושבים על הדפוס הבסיסי ביותר בו אנשים הולכים ברחוב, אנו לא כוללים במאפייניו החלקה פתאומית על קליפת בננה; החלקה על קליפת בננה אינה משקפת את מה שההיגיון שלנו יודע על התופעה במציאות שנקראת 'הליכה ברחוב', או את אידיאת ההליכה שבמוחנו, ואת מה שאנו מצפים לראות בעת היתקלות בה. לכן, כאשר ההחלקה מתרחשת לפתע היא מפרה באחת, וללא כל הכנה מוקדמת, את הציפיות שלנו בנוגע לאותו דפוס יומיומי, בצורה שיכולה לגרום לנו לתפוס את הסיטואציה כמצחיקה (באופן שגם עלול להותיר אותנו עם תחושת חוסר תחכום מסוים מיד לאחר מכן).

בהקשר זה חשוב לציין שעבור רובנו קריטריון נוסף להגדרה של משהו כהומוריסטי הוא היותו לא פוגעני באופן ממשי כלפינו וכלפי אחרים. כלומר אם אותו אדם שהחליק על בננה ישבור את ידו וייאנק מכאבים, רובנו לא נצחק מכך, או לכל הפחות נעצור את עצמנו מלצחוק מכך – כך יש לקוות. עם זאת לא מדובר בקריטריון מחייב, כפי שמלמדת אותנו תופעת ההומור הסדיסטי.

מעניין לציין גם כי הכיווניות בתהליך המתואר יכולה להיות הפוכה: כאשר אנו במתכוון צוחקים על משהו, הוא יכול להפוך בעינינו למציאותי פחות והשפעתו הפסיכולוגית עלינו יכולה להיחלש. כאן אפשר לחשוב על ז'אנר ההומור השחור, שמשמש אותנו ככלי להתמודדות עם מרכיבים במציאות שאותם קשה לנו לבלוע כמות שהם. באמצעות השימוש בהומור שחור אנו 'עובדים על עצמנו' שמדובר בדברים שכביכול לא יכולים לשקף את המציאות כפי שהיא, ובהתאם הם הופכים לפחות מאיימים עלינו.

אם כן, משהו בעל אופי משחקי שאנו מבינים שלא אמור לשקף את המציאות, ושלרוב גם לא פוגעני באופן ממשי כלפינו וכלפי אחרים, הוא בעל פוטנציאל להיות הומוריסטי.

המרכיב הסודי של הצחוק

אם חשבתם שבכך הקפנו את הבעיה כולה, צר לי לאכזבכם. כל ההגדרות שהובאו עד כה עדיין אינן חושפות את המרכיב הסודי, או את ה־X-factor, שאכן הופך משהו להומוריסטי ולא, למשל, למשהו שמעורר בנו התפעלות. 

ניטול צורה אחרת של בידור: מעשה קסמים. האם המעשה הזה, שמעורר בצופים בו השתאות, עומד בקריטריון המרכזי בו עסקנו עד עתה להגדרת ההומוריסטי? לכאורה הרושם הוא שכן: מעשה קסמים הוא משהו שבעינינו לא אמור לשקף את המציאות. אדם השולף מתוך גרונו שרשרת ארוכה של מטפחות אשר קשורות אחת לשנייה, אינו משקף את הנוהג הרגיל של העולם. ובאותו אופן, גם יונה לבנה המופרחת מתוך מגבעת ריקה היא לא פחות מתמיהה. 

אם נחשוב על זה עוד קמעא נוכל לחדד דבר נוסף ביחס לקסם: הוא איננו מציג בפנינו בעיה בעולם שאנו יודעים שקיים לה פתרון, אך לא יודעים את הפתרון עצמו. כלומר, הוא אינו כמו תרגיל קשה בחשבון אינפיניטסימלי לסטודנט לפסיכולוגיה כמוני… שלו לפי השמועות יש פיתרון, אך לי קשה להגיע אליו. אלא שמדובר במצב בו אנו מאמינים שבכל תנאי שהוא ההתרחשות שאנו רואים לא אמורה לשקף את המציאות, שכן היא איננה תואמת את המאפיינים הכלליים של התופעה מולנו ואת החוקים שאנו יודעים ששולטים בה. למשל, מגבעת ריקה אמורה להישאר ריקה אם לא מכניסים אליה דבר.

הומור וקסם—אלמנט משותף של טוויסט. צילום: Dollar Gill. מקור: Unsplash.

לכן לכאורה, הקסם עונה על מנגנון הצחוק – הוא מפר את הידע שלנו לגבי העולם, ואנחנו איננו מפעילים את מנגנון האדפטציה שלנו. ברם, התבוננות פשוטה בקהל של מופע קסמים תראה שלנוכח מעשי הקסם קולות הצחוק הם מעטים, אם בכלל קיימים. כלומר, לא כל דבר שנתפס כלא משקף את המציאות מוגדר על ידינו כדבר הומוריסטי. ולכן חוזרת הקושיה – מהו בכל זאת אותו X-factor מסתורי שמאפשר לקבוע בוודאות שדבר הוא מצחיק?

תשובה אפשרית לכך ניתן לספק באמצעות השוואה ישירה בין התרחשות הומוריסטית לבין מעשה קסם: בשני המקרים קיים אלמנט מרכזי של טוויסט (תפנית). הטוויסט למעשה מבטא את הפרת הציפיות שלנו, שכאמור יוצרת בקרבנו את תחושת אי־ההתאמה. בעוד שבקסם הטוויסט הוא הרגע בו נשמעות קריאות "וואו" מצד הקהל לצד מחיאות כפיים, בהומור מדובר בהופעת שורת המחץ של הבדיחה. 

במעשה קסם, גילוי של מקור הטוויסט, כלומר חשיפה של המניפולציה הסמויה מן העין שהקוסם ביצע, תהפוך את אי־ההתאמה להתאמה, או למשהו שבעינינו כן אמור לשקף את המציאות. למשל אם נגלה שהקוסם החביא את היונה הלבנה מבעוד מועד באיזשהו תא נסתר במגבעת, ובמהלך ה"קסם" הסיר את הכיסוי מעל אותו תא ושלף את היונה בזריזות ידיים, נראה במעשה שליפת היונה מהמגבעת משהו אשר לחלוטין אמור לשקף את המציאות כפי שאנו מכירים אותה. 

כך עצם הקיום של הקסם כקסם תלוי באי־הגילוי של מקור הטוויסט. במקרה כזה, אי־ההתאמה בין הציפייה של הצופים לבין ההתרחשות שמתקיימת על הבמה יוצרת פער שאינו יכול להתמלא על ידי אף הסבר פרט להנחה שמדובר בקסם. 

לעומת זאת, הדבר שונה בתכלית כאשר מדובר בהתרחשות הומוריסטית. בהתרחשות כזו, מקור הטוויסט בהכרח הופך בשלב מסוים למובן וחשוף; אף על פי כן – ובניגוד למעשה הקסם – גילוי הטוויסט איננו הופך את אי־ההתאמה להתאמה. כלומר, גם לאחר שהטוויסט של שורת המחץ נחשף בפנינו, אי־ההתאמה בין מה שעומד לפנינו לבין המציאות ההגיונית ממשיכה להתקיים במלוא תפארתה. 

זהו, אם כן, ייחוד אפשרי של מה שמוגדר כהומוריסטי: הוא חושף בפנינו את מקור הטוויסט, מבלי שתחושת אי־ההתאמה שלנו תתפוגג

בדוגמה הספציפית שלנו, ההחלקה על קליפת הבננה בעת ההליכה ברחוב איננה הופכת למשהו שכעת אנו נגדיר כחלק מהתופעה הידועה בפי כל כ'הליכה ברחוב'. היא תישאר משהו שאנו רואים כלא־מותאם לתופעה הזו, גם לאחר שהיא קרתה ממש לנגד עינינו. זהו, אם כן, ייחוד אפשרי של מה שמוגדר כהומוריסטי: הוא חושף בפנינו את מקור הטוויסט, מבלי שתחושת אי־ההתאמה שלנו תתפוגג. 

כמובן שתופעת ההומור ניתנת לבחינה מזוויות רבות אחרות, וגם מרכיב הטוויסט הוא ככלות הכל רק מרכיב אחד בלבד מתוכה. לכן כדאי שלא לסתום עליה את הגולל, וראוי לנסות ולהמשיך להפיח רוח חדשה בדיון בו השתתפו אפלטון, דקארט, שופנהאואר וגם אני הקטן. 
התקווה היא כמובן שבסופו של הדיון הזה תגלו את סוד ההצחקה בשלמותו. אך זו כמובן מחשבה מצחיקה… או לכל הפחות תמימה מדי. ובכל זאת, אם בהפסקת הקפה הבאה ישאל חבר "תגיד, מה זה בתכלס 'מצחיק'?", נסו לכל הפחות לספק לו תשובה שתפר את כל הציפיות. 

דימוי שער: "צוחקים שכובים על דשא", Sam Manns. מקור: Unsplash.

דימוי שער: 

”, 

מקור: 

.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email