כשהחשש מזמנים מתים מבריח אותנו אל הסמארטפון ולנו לא נשאר רגע קט לחשיבה חיה וחופשית

-

נגמרו לי כל הזמנים המתים. כל פיסת זמן שחומקת מהמשימות דורשות־הקשב של היומיום, זמן המתנה למעלית או רגעי פסיעה לאוטו, הופכת לזמן התעדכנות: במייל, בוואטסאפ, בוויינט, בפייסבוק. לא לבזבז זמן, לא לבזבז.

הדבר נשמע הגיוני ואף ראוי. אך למרות שהאינסטינקט שלי הוא לנצל כל רגע פנוי ומבוזבז לפעילות פרודוקטיבית, הצטברה אצלי תחושה של – איך נאמר זאת נכון? – סוג של חנק. לכן התבוננתי כדי להבין מה קורה לי בתוך הזמנים המתים האלה, ומה ערכם כאשר אני מצליח לחוות אותם כפי שהם וכפי שהם אמורים להיות: לא מוסללים.

במאמר הזה אטען שהכפייתיות הזו 'להזריק תוכן' לרגעים חסרי תוכן מוליכה למקום טוב פחות. מעשית, אציע שכדאי לנו  בעיקר מבחינה קוגניטיבית  בהחלט להותיר זמנים 'מתים' שבהם אנחנו לא מעסיקים את עצמנו, במכשירים מחוברים ובכלל. 

זה נשמע לכם כמו קלישאה? ובכן, ייתכן  ישנן גם כמה קלישאות חכמות שמסתובבות בעולם. אני מבקש להציע לקלישאה הזו תשתית רעיונית רחבה יותר לדיון, דרך הבחנה בין סוגים שונים של חשיבה אשר יכולים לאכלס את התודעה שלנו.

פנים שונות לחשיבה

את סוגי החשיבה אחלק לשתי צורות של פעילות מנטלית-קוגניטיבית המובחנות זו מזו בכמה היבטים חשובים. 

לראשונה אקרא חשיבה תגובתית, ולצורתה המנוגדת אקרא חשיבה חופשית. בקצרה, חשיבה תגובתית היא חשיבה בתוך הקשר מעשי או חברתי, שמוכוונת על ידי גירויים או מטרות. חשיבה חופשית, לעומת זאת, מתייחסת לפעילות המנטלית שלנו כאשר אנחנו לא בתוך הקשר כזה – לצורך ההמחשה, כאשר אנחנו הולכים ברחוב, קושרים את השרוכים, אוכלים (לבד) ארוחת בוקר, נוהגים או ממתינים לאוכל המתחמם במיקרוגל. 

אני מכנה את סוג חשיבה זה "חופשית" על מנת לתאר את האופי הנודד והעצמאי שלה. לצורך כך אחלק אף את החשיבה התגובתית לשני סוגים, להם אקרא חשיבה תגובתית פעילה (מוכוונת מטרות) וחשיבה תגובתית סבילה (מוכוונת גירויים).

חשיבה פעילה היא הפעולה שלה אנו בדרך כלל קוראים "חשיבה" – מאמץ לפתור בעיה המונחת לפתחנו, חיפוש מנטלי פעיל ומודע אחר פעולה הולמת – בדרך כלל בתגובה לנסיבות בהן אנו נמצאים. חשיבה פעילה מפנה קשב לאיזושהי מטרה, משהו שאנחנו רוצים להשיג, וחוקרת מה הדרך להשיג את המטרה. לרוב לא מדובר על מטרות מסדר גבוה, כמו איך להשיג קידום מקצועי או סיפוק רב יותר מחיי הזוגיות, אלא דווקא על מטרות המלוות את היום־יום שלנו על כל צעד ושעל, בכל מקום שיש בנו רצון אותו אנו מבקשים לממש במציאות: אנחנו צריכים להגיע לחדר ישיבות ומתלבטים מהו המסלול הטוב ביותר עבורנו; אנחנו צריכים להחליט מה להזמין מהתפריט של בית הקפה כדי למקסם את יחס העלות־טעם־שובע; עמית שנכנס לחדר ממלמל מילים ומכריח אותנו לתכנן בחלקיק שניה מה לענות לו. גם רמות גבוהות יותר של חשיבה ותכנון, אשר נדרשות כשאנחנו מבצעים פעולה מורכבת ולא רוטינית כגון בישול קישואים ממולאים או הכנת מצגת להרצאה, כלולות בחשיבה הפעילה. 

חשיבה סבילה לעומת זאת היא התהליך המתרחש בתודעתנו בתגובה לגירויים חושיים מכל סוג שהוא. אנו רואים משהו שמושך את תשומת לבנו, שומעים דיבור של מישהו, קוראים שלטי פרסומת או מאזינים לשיר ברדיו. השדר החושי עובר עיבוד במוח שלנו ומפעיל את כל שכבות התודעה שלנו בכל מיני כיוונים. אם לדוגמה אני מקשיב לשיר, החשיבה התגובתית הסבילה שלי יכולה להיות רגש שעולה בי, הרהור במשמעות המילים, היזכרות בשיר אחר שדומה לו. כל אלו בתורם יעוררו תגובות שרשרת של הרהורים, רגשות, אנלוגיות ותחושות אחרות, עד שאני עובר לעסוק במשהו אחר, או לחילופין נחשף לגירוי חושי אחר ש'מושך' מעתה את הקשב שלי אליו ומעורר סביבו מחדש את מערכת החשיבה הסבילה שלי. המעגל הראשון של התגובות המנטליות – החשיבה שמתעוררת מיידית אל נוכח גירוי חיצוני, ללא הכוונה רצונית או פנימית של התודעה – אותה אני מכנה כאן חשיבה סבילה.

כשאנחנו נמצאים בסיטואציה שיש בה 'אקשן', כשמתרחש בסביבתנו משהו מעניין שתופס את הקשב שלנו, החשיבה התגובתית על שני צדדיה מאכלסת לבד את התודעה. הסרט "הקול בראש" (Inside Out) ממחיש את סוג חשיבה זה. הוא מתאר את הרגשות השונים המובילים את הילדה ריילי בחייה היומיומיים כמו 'מפקדה ראשית' פעילה שכל חברי 'צוות הפיקוד' שלה רואים על המסך הגדול "מה קורה בחוץ", ומיד חושבים ומציעים איך להגיב – מה לעשות, מה לומר, מה להרגיש.

חשיבה סבילה ופעילה. האם אתם מודעים לגורמים המנתבים את מחשבותיכם? מקור: Unsplash.

בזמנים כאלה, כל המשאבים מוקצים לחשיבה התגובתית, כאשר הסוג הסביל והפעיל מחליפים ביניהם משמרת בקצב מהיר. אלו לאו דווקא זמנים דרמטיים במיוחד. חשבו לדוגמה מה קורה בזמן שאתם פותחים שיחה בוואטסאפ. אתם קוראים ומעבדים את ההודעות החדשות באחת הקבוצות (סבילה) וכמעט מיד חושבים איך לכתוב תגובה – רצוי אמפטית, מועילה או משעשעת כתלות בהקשר (פעילה). כאשר אתם מסיימים לכתוב, אתם בודקים אם מישהו מקליד כעת תגובה, ואם כן זה גורם לכם להסתקרן ולנסות לנחש מה הוא כותב (סבילה) ואם הוא יכתוב, מה להשיב לו (פעילה). לחילופין, אם אף אחד לא מקליד כרגע אתם תוהים אם שווה לפתוח אפליקציית חדשות או לא (פעילה), והכל חוזר חלילה. כלומר, ההחלטה שתקבלו (על ידי חשיבה פעילה) תגזור לאלו גירויים תיחשפו. אלה יניעו אצלכם תהליכי תגובה מנטליים (חשיבה סבילה), ובהצטרפות לרצונות שלכם יובילו גם לבחירת מטרות חדשות ולחשיבה פעילה לצורך קבלת החלטות.

החופש מלהגיב

שתי צורות החשיבה הללו – הפעילה והסבילה – נראות כל כך שונות אחת מהשנייה, וייתכן שקשה להבין למה הן כלולות כאן תחת קטגוריית־על אחת של חשיבה תגובתית. עם זאת, אני סבור שיש להן מכנה משותף משמעותי. מה שמאפיין את החשיבה התגובתית ככלל זה שהמוקד שעליו נסובה החשיבה נקבע חיצונית עבור התודעה.

מה שמאפיין את החשיבה התגובתית ככלל זה שהמוקד שעליו נסובה החשיבה נקבע חיצונית עבור התודעה

בחשיבה תגובתית סבילה הדבר בולט במיוחד, שכן חשיבה זו הינה תגובה אינסטינקטיבית לגירויים שמשתנה תדיר בעקבות שינוי הגירויים, כמו כדור גומי קופצני שקשור בחוט למכונית נוסעת. למסלול החשיבה הסבילה יש חלק ניכר שהוא עצמי ומקורי, אבל הוא כל הזמן רודף אחר סביבה שמשתנה בקצב מהיר. 

אך גם החשיבה התגובתית הפעילה והמתוכננת צועדת בנתיבים שנקבעים מראש עבורה. אמנם כאן המוקד החיצוני שמוביל את החשיבה אינו גירוי חושי אלא מטרה. המטרות, שהן גם הדלק וגם ה־GPS של החשיבה הפעילה, מעוצבות דרסטית על ידי הנסיבות; בכל סוג מציאות, בכל מצב סביבה, הרצון שלי יתמקד ביעד מיידי חדש ויכוון אליו את כלי החשיבה, שינתחו את המצב ויתנו את הוראות ה־"איך". אבל אני רוצה ללכת קצת יותר רחוק – אמנם נכון שמטרות אינן תלויות רק בנסיבות אלא גם בגורמים פנימיים, כלומר ברצונות שלנו. אך גם כך, לא מדובר בזרימה טבעית של החשיבה שלנו, מתוך הטבע המסתעף והנודד שלה בעצמה, אלא בחשיבה מוסללת שמובלת על ידי איזושהי תודעה מסדר גבוה יותר, כמו הרצון שלי לפתור בעיה ולהשקיע מאמצים קוגניטיביים מכוונים לפתרונה. אמנם לא מדובר בחשיבה 'מתרוצצת' כמו זו התגובתית הסבילה, אלא בחשיבה מסודרת שיש לה עקרונות מארגנים. אך גם כאן אין החשיבה 'הולכת בדרך שלה', בקצב ובמסלול שאינהרנטיים לחשיבה עצמה, אלא מתקדמת כשהיא רתומה לכח שחיצוני לה (הרצון). על כן המסקנה היא שהן החשיבה הסבילה והן החשיבה הפעילה הן תגובות של המערכת הקוגניטיבית אל ניסיון (experience), אל חוויה שאינה חלק מהספירה הקוגניטיבית כשלעצמה.

המטרות הן הדלק וה־GPS של החשיבה הפעילה. מקור: Unsplash.

נחזור לרגע לעולם הדימויים של "הקול בראש". עלילת הסרט לוקחת אותנו גם למחוזות בנפש של ריילי הרחוקים מהמפקדה. מתברר שמתרחש שם לא מעט – זכרונות שעוברים לאחסון בזיכרון לטווח ארוך, חלומות שנוצרים בבית הקולנוע סמוך למרתפי תת המודע, וגם 'רכבת מחשבה' שמעלה ומורידה נוסעים תוך סיור בכל האיים והמרחבים המגוונים של התודעה כמו רכבת של פארק שעשועים. נראה שהרכבת הזו היא דימוי טוב לחשיבה שהיא לא תגובתית – מה שכיניתי בשם 'חשיבה חופשית', שחופפת את המושג נדידת מחשבות מספרות המחקר. בחשיבה חופשית אני מתכוון לכל תהליך מנטלי-קוגניטיבי שאיננו מכוון כלפי גירוי או מטרה, שאינו פועל כתגובה אל מקור ניסיון חיצוני. ברוב הזמן, אנחנו לא ממש מחשיבים את התהליכים הקוגניטיביים הללו כ'חשיבה'; יש מהם תהליכים שאנחנו לא כל כך שמים לב אליהם, ואף כאלו שאנחנו בכלל לא 'רואים'. ובכל זאת, תהליכי עיבוד מנטליים אלו עוסקים בתמונות ובחוויות חושיות, במושגים וברעיונות קונקרטיים ומופשטים, בזיכרונות ובתכנונים – ובקיצור, בכל התחומים בהם אנחנו מטפלים במכוון ובמודע במה שכולנו נסכים שהוא 'חשיבה'. 

כאמור אלו תהליכי חשיבה שמתרחשים בנו ב'זמנים מתים', כלומר כאשר 'אנחנו לא צריכים לחשוב על שום דבר'. ההבנה שתהליכים אלו מהווים חשיבה נובעת גם מן ההנחה שאין ממש מצב תודעתי (ער, לכל הפחות) של אי־חשיבה; המערכת הקוגניטיבית עובדת כמעט כל הזמן, בדומה למערכות פנימיות אחרות בגוף, כמו המערכת ההורמונלית או החיסונית. כאשר אנחנו לא מנתבים מרצון את החשיבה שלנו למשהו מסוים (ומונעים מהסביבה החושית שלנו לנתב אותה), היא ממשיכה לעבוד, ברקע או לא ברקע, על 'חומרים משלה'. אלה הם זמנים בהם אנחנו מעבדים חוויות, משחזרים אפיזודות ומדמיינים אותן מחדש, מנתחים מושג שבו נתקלנו, מפגישים בין שני רעיונות ששמענו, קופצים מאסוציאציה לחברתה, מרעיון לדמיון, מתמונה למושג. ואנחנו לא בהכרח יודעים שאנחנו עושים את כל זה.

כאשר אנחנו לא מנתבים מרצון את החשיבה שלנו למשהו מסוים (ומונעים מהסביבה החושית שלנו לנתב אותה), היא ממשיכה לעבוד, ברקע או לא ברקע, על 'חומרים משלה'

הלא־מודע הקוגניטיבי

חשיבה חופשית היא תופעה שמתקיימת על טווח של רמות מודעות שונות. היא יכולה להיות חשופה במידת מה למודעות שלנו; היא יכולה להיעשות במעין 'חוסר תשומת לב', ברמה נמוכה של קשב וערנות לתהליך; והיא יכולה אף להיות לגמרי לא מודעת לנו, כל כך מתחת לרדאר שלא נוכל אף פעם לדווח על קיומה של החשיבה הזו. קצת בדומה למודל הקרחון של פרויד, רוב החשיבה החופשית מתרחשת מתחת לפני השטח, גם אם יש בה חלקים שמתנוצצים בפני המודע.

הרעיון שיכולה להיות חשיבה לא מודעת נשמע במבט ראשון מוזר ולא אינטואיטיבי. אף על פי כן, הספרות המדעית בתחום הקוגניציה מאמצת מושג זה כחלק מתיאוריה כללית של קיומו של לא־מודע קוגניטיבי. המושג מקבל את הצדקתו מכל מיני ניסויים אמפיריים בעשורים האחרונים, בהם המונח 'חשיבה' מתייחס לקשת רחבה יותר של תהליכי עיבוד מידע מנטליים ממה שאנחנו רגילים לקרוא לו 'חשיבה' בשפת היומיום. כל תהליך עיבוד כזה, שיש לו עדות אמפירית אך אינו מתרחש במודעות המוצהרת של הנסיינים, יתויג כחשיבה לא מודעת.

הקרחון של פרויד: האם מרבית החשיבה מתבצעת מתחת לפני השטח? מקור: Unsplash.

במחקר הפסיכולוגי-קוגניטיבי, הדוגמה השכיחה ביותר לתהליך חשיבה לא מודע קרויה הטרמה (priming). זהו שם כולל למקרים בהם חשיפה לגירוי מסוים משפיע על האופן בו אנו תופסים ומעבדים מיד לאחר מכן גירוי שקשור או דומה אליו. במקום לספר על ניסוי, אמחיש זאת באמצעות רצף חידות שחד לי אחיין שלי:

מה הצבע של דובי קוטב?

"הדגל שלי הוא כחול ו…"

מה שותה פרה?

מה עניתם?

המטרה של הטריק הזה היא לגרום ל'קורבן' לענות בטעות "חלב", ואכן זו תשובה שעולה מיד במחשבה. הסיבה לכך היא הטרמה – כיוון שהייתם עסוקים במושג 'לבן', הרשת האסוציאטיבית שבראשכם שלחה אתכם (בעקבות "שותה" ו"פרה") קודם כל למשקה שמקושר בראשכם לצבע הזה, אף על פי שאם הייתם נפגשים בשאלה האחרונה לבדה הייתם ככל הנראה חושבים רק על מים. זו דוגמה להטרמה סמנטית. 

בחיי היומיום, אנו חווים הטרמה כאשר אחרי שקנינו מכונית מדגם מסוים אנחנו פתאום שמים לב שיש כזו מכונית בכל פינה. ההסבר לכך הוא שכיוון שהמכונית הזו נמצאת במחשבות הרקע שלנו, התודעה שלנו בוררת את הגירויים החושיים אליהם אנו חשופים ומבליטה את אלו שקשורים אליה. ספרות המחקר מעלה כי אפקט ההטרמה קיים גם כאשר הגירוי הראשוני (למשל המילה "לבן") מוצג באופן תת־סיפי (למשל חשיפה קצרה מאד), כלומר לא מוכר בחשיבה המודעת אלא רק באופן חושי לא מודע. אך גם אם הגירוי מודע, המחשבה ש־'משפעלת' ומבליטה את כל המושגים הקשורים ל־"לבן" (ואז את המושגים שקשורים אליהם, וכו') אינה מודעת; היא תהליך עיבוד של הלא־מודע הקוגניטיבי.  

חשיבה לא מודעת כוללת גם תהליכי עיבוד הרבה יותר מורכבים מאסוציאציות, וניסויים אמפיריים הראו כי יש לה חשיבות ממשית אפילו למשימות גבוהות כמו פתרון בעיות. הניסויים מלמדים כי כאשר מציגים לאנשים בעיה קשה הדורשת תושיה ויצירתיות, זמן שבו הם מפסיקים לחשוב עליה באופן מכוון תורם ליכולת שלהם לפתור אותה. תופעה זו מכונה בשם 'אפקט האינקובציה'. הניסוי הבסיסי הוא כזה: נותנים את אותה בעיה לשתי קבוצות של אנשים – מהקבוצה הראשונה מבקשים לעבוד על הבעיה במשך כשעתיים רצוף; לקבוצה השניה נותנים שעה לעבוד על הבעיה, ואז גורמים לה לעסוק בפעילות אחרת (למשל משימות אחרות) לתקופת זמן של אינקובציה. לאחר מכן נותנים לה עוד שעה לחזור למשימה המקורית. גרסאות שונות ורבות של הניסוי מסתכמות לאותו אפקט: הקבוצה השנייה מצליחה טוב יותר בפתרון הבעיה, והיא תצליח יותר ככל שזמן האינקובציה יהיה ארוך יותר ובעל עומס קוגניטיבי נמוך יותר. 

הניסויים מלמדים כי כאשר מציגים לאנשים בעיה קשה הדורשת תושיה ויצירתיות, זמן שבו הם מפסיקים לחשוב עליה באופן מכוון תורם ליכולת שלהם לפתור אותה

מהו ההסבר לאפקט כזה? הרעיון הבסיסי הוא שיכולים להיות לנו מספר קווי מחשבה מקבילים, חלקם יותר בקדמת המודעות וחלקם פחות. בזמן שהחשיבה המודעת עוברת לעסוק במשהו אחר, חוט מחשבה כלשהו בנוגע לבעיה מתפתח באופן יותר אסוציאטיבי, משוחרר וספונטני, וגורם ליצירת כיווני חשיבה חדשים ויצירתיים המובילים לפתרון. דווקא קטיעת העיסוק המכוון הרצוף בפתרון הבעיה מאפשר הגחה של 'אינטואיציה' ושל תובנה 'מחוץ לקופסה' שמקדמת את פתרון הבעיות שלנו בכמה רמות. בהקשר זה, לא כל כך חשוב עד כמה חשיבה זו מתרחשת במודע או שלא; הנקודה היא שאלו חוטי מחשבה שמתפתחים ומתגלגלים לא מתוך התכוונות והנחיה רצוניים, אלא באופן ספונטני, מטבעה של התודעה לחשוב. 

האינקובציה לא אמורה להפתיע אתכם. לכולנו קרה שהלכנו לישון טרודים בבעיה קשה ומאתגרת, וגם קצת מיואשים. ואז, באורח פלא, אנו קמים בבוקר עם 'הארה' המורה את הדרך לפתרון. השינה היא אינקובציה. גם כשאנחנו ישנים אנחנו חושבים – אולי החשיבה הכי חופשית שיכולה להיות.

פסק זמן

החשיבה החופשית, אם כן, מציינת תהליכי חשיבה שנוצרים ומונעים על ידי מנוע קוגניטיבי פנימי, התודעה שלנו. היא אינה כרוכה אחרי הגירויים החושיים שאנו נתקלים בהם ואין בה את המיידיות והקרדינליות של המשימות המעשיות של רגע מסוים בהווה. לכן במחקר אפיינו החוקרים Smallwood, Ruby ו־Singer אפיינו אותה כסוג של הרפיה מה־'כאן ועכשיו', שהיא למעשה אחת היכולות המנטליות האנושיות הבסיסיות ביותר – מה שמאפשר לנו כבני אדם ליצור ולפתח תכנים קוגניטיביים עצמאיים, מופשטים, שאינם קשורים למתרחש בהווה בסביבה הנוכחית. אמפירית, 'נדידת המחשבות' נמצאה קשורה לניתוק מההווה בכך שהיא תורמת לקידום מטרות ויעדים אישיים של הטווח הרחוק, כמו למשל ההבנה כי ערכו של דבר רצוי לא פוחת גם אם הוא רחוק בעתיד (הבנה שניגודה מכונה הטיית הפחתת ערך מושהה). מנגנון נדידת המחשבות מנתק את הקשב שלנו מהמתרחש סביבנו, ומנתב את תשומת הלב מתהליכי תפיסה ותגובה להתמקדות בתכנים מנטליים ומופשטים יותר – מעין זום־אאוט של התודעה מזירת המציאות. 

חשיבה חופשית היא משאב שיש לשמור עליו. המחשבות הלא מכוונות שלנו לוקחות אותנו לכל מיני מקומות שנמצאים מעבר להווה המתמשך, ובחשבון כללי נראה כי אלו מקומות המפתחים אותנו – בין אם אלו ניצנים של רעיונות יצירתיים ומקוריים, ביקורות על אמונות ותפיסות בהן אנו מחזיקים, הבנה עצמית אינטרוספקטיבית מתוך שחזור וגיבוש של רגשות וזיכרונות או בירור וזיקוק של שאיפות שמקוננות בנו ומחפשות את הדרך להתממש. התודעה מתגלגלת אל מחשבות אלו באופן טבעי, מתוך הצרכים הנפשיים והקוגניטיביים שלנו; אלא שתנאי הכרחי לפסק הזמן הזה הוא פרק זמן בו היא חופשיה מלרדוף אחר גירויים או מטרות.

מסתמן שנדידת מחשבות היא פעילות הכרחית ובריאה למוח. מקור: Unsplash.

גירויים בלתי צפויים

מתי אנו חושבים באופן חופשי, ומתי באופן תגובתי? התשובה לכך כרוכה בשאלה אילו הקשרים דורשים מאיתנו קשב רב ואילו פחות. כאן אני חוזר להגדיר את אותם 'זמנים מתים' בהם נפתח המאמר, ומדוע צריכת תוכן או אינטראקציה חברתית במדיה באותם רגעים 'חונקת' אותם. 

עיקר הטענה שלי היא שכל הקשר חברתי מכניס אותנו מיידית לחשיבה תגובתית. סביבות חברתיות דורשות המון אנרגיה חשיבתית, והן תופסות את מלוא הקשב. חברה – ולמעשה כל אדם זולתי – הם מקור בלתי נגמר של גירויים בלתי צפויים אליהם צריך להגיב בדרכים חדשות הדורשות תכנון. ולהיפך – נסיבות צפויות וסטטיות, בהן המחשבה התגובתית אינה בשימוש אינטנסיבי, מאפשרות למחשבה לנדוד באופן חופשי.

חשיבה חופשית מתעוררת בעיקר כאשר אנו עסוקים בפעילות שגרתית וחזרתית. זו פעילות שבה אנו עוסקים לבדנו, שמתעסקת בדברים ולא באנשים, שעיקרה מוטורית, ושאנו רגילים אליה ושולטים בה בקלות. נהיגה למשל היא פעילות די מורכבת, הדורשת ערנות לאלמנטים רבים בעולם סביבנו ותכנון מוקפד של צעדינו הקטנים ביותר. ועם זאת אנחנו חשים את התודעה שלנו די פנויה בדקות הללו של הנהיגה, ומוצאים את עצמנו מהרהרים או אף מרוכזים בכל מיני מחשבות. הדבר מתאפשר כיוון ש'חוקי המשחק' של הנהיגה נשארים די קבועים: הסביבה שבה מתרחשת פעילות הנהיגה היא סביבה אליה אנחנו רגילים מאוד. כך מערכת התגובות הסנסו-מוטוריות שאחראית על הנהיגה יכולה להיכנס ל'טייס אוטומטי' ולשחרר משאבים לפעילות מנטלית אחרת שמתבצעת באותו זמן. 

במושגים ביולוגיים, מיומנות מוטורית מורכבת אך חזרתית, כמו הנהיגה, נעשית לאחר אימון קצר לפעילות מוטורית פשוטה. המוח שלנו בונה ומתחזק מעין מסלול עצבי קבוע המתפעל אותה. לכן המוח מעביר את הידע הזה לחלק נמוך שלו – המוח הקטן (צרבלום), שאחראי בין היתר על קואורדינציה ותיאום מוטורי – ומשחרר לנו את החלקים הגבוהים (קליפת המוח) לפעילות קוגניטיבית יותר מודעת. המוח הקטן נחשב 'נמוך' יותר כיוון שמבחינה אבולוציונית הוא קדום יותר, ומשותף מבחינה מבנית למינים רבים של בעלי חיים פחות מפותחים. לכן נראה לי שאפשר לתאר אותו כחלק מהמוח ה'קדם־סוציאלי' של האדם, שיודע להתמודד עם סביבה צפויה בעלת חוקים נוקשים (חוקי הפיזיקה).   

לעומת הקשרי הפעילות הרוטינית הללו, הקשרים חברתיים הם בדרך כלל סביבות שיש בהן הרבה יותר גירויים בלתי צפויים הנוטלים את תשומת לבנו, ובהן צורך מתמיד בתגובות שיתאימו לסיטואציה הדינאמית. כתוצאה מכך הן דורשות מאיתנו יתר קשב וערנות. אני חושב שזו גם הסיבה שמקום של אינטראקציה חברתית הוא סביבה חיה יותר, בה אנו חשים יותר חיוניים – מכיוון שזה אכן מפעיל את החושים שלנו ומכניס אותנו לקשב דרוך ואנרגטי. זהו גם אחד המקורות לצורך העמוק שלנו בחיים חברתיים, כמעט בכל זמן שהוא, ולמשיכה שלנו אל אפליקציית הפייסבוק שבמכשיר הכיס שלנו.

רפלקס הסמארטפון

מה יקרה אם נעלים את כל הזמנים המתים שלנו? מה יקרה אם נסתום את כל פסקי הזמן שבהם המחשבה שלנו יכולה לשוטט, ונמלא אותם בגירוי חברתי אחר – אם ננצל כל עשר או עשרים או מאתיים שניות פנויות שיש לנו כשאנחנו מורידים את הזבל או הולכים לבד ברחוב כדי להציץ בפלאפון ולהתעדכן בכל מה שצריך להתעדכן בו? 

אלו לא שאלות תיאורטיות, אלא תיאור מצב שלי, ואני מניח שגם של רובנו. הרפלקס הזה, שבו אני פותח את עולם המידע והחִברות שבסמארטפון שלי בכל רגע של הרפיה קוגניטיבית, נעשה שכיח יותר ויותר. זו לגמרי התנהגות הגיונית, כי נראה לנו יותר נכון, יותר חי ויותר כיף להשתתף באינטראקציה חברתית וירטואלית (או לצרוך מידע אקטואלי, שגם זה סוג עקיף של אינטראקציה חברתית) מאשר 'לא לעשות כלום', כלומר לשהות בפסק זמן שנכפה עלינו. אבל האם זו התנהגות אדפטיבית? האם משהו יסודי מחוויית הקיום ומהמנגנונים המנטליים-קוגניטיביים שלנו לא יחסר?  

הרפלקס הזה, שבו אני פותח את עולם המידע והחִברות שבסמארטפון שלי בכל רגע של הרפיה קוגניטיבית, נעשה שכיח יותר ויותר

אין לי תשובה לשאלות הללו. אני מאמין אמנם שצריך להיזהר מהאינסטינקט השמרני שרואה בכל שינוי טכנולוגי־חברתי את קץ האנושות כפי שהכרנו אותה. נראה שבדרך כלל נבואות זעם כאלה נכזבות, והאנושיות מסגלת את עצמה למסגרות ולכלים חדשים. מאידך גיסא, אני סבור גם שאנחנו חיים בתרבות פזיזה שלא מכבדת הרגלים אנושיים כמעט בשום רמה, ושאנחנו רחוקים מאוד מלתת את הדעת לכל ההיבטים וההשלכות של התמורות שמשנות את החיים של כולנו ללא היכר. 

אינני יודע מה עלולות להיות ההשלכות ארוכות הטווח של רפלקס הסמארטפון על החיים, הנפש והתודעה שלנו. אך התחושה שלי היא שלא מדובר במסלול של התפתחות בריאה. לתחושתי, התודעה שלנו לא רגילה שאוטמים לה את השמשה עם גירויים בכל רגע נתון. בני אדם צריכים את הזמן הזה, שבו החשיבה משוחררת מכל אילוץ או גירוי, שבו ניתן להרהר מחשבות כלליות, להעלות זכרונות, לבחון רגשות, לחשוב מחדש על דברים, להטיל ספק, למצוא אישושים לרעיונות חדשים או ישנים, להתבונן שוב בדברים מוכרים, ופשוט לתת למחשבה להתגלגל מאליה. זהו חמצן לעיבוד הרגשי שלנו, ליצירתיות, לאינטרוספקציה. החשיבה החופשית נקיה ואותנטית יותר מכל אינטראקציה בין־אישית, היא תורמת לאיזון הנפשי ולעומק המחשבתי והקיומי שלנו, ויש לתת לה את המרחב והכבוד הראויים לה. 

אם רק ניתן דרור לחשיבה החופשית בזמנים המתים, אולי נרגיש שאנחנו קצת יותר בחיים?

דימוי שער: ",תמונת סילואט של אדם אוחז בסמארטפון", Gilles Lambert. מקור: Unsplash.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email