כמו האיש ההוא

25/06/2020

/

איך הפך מסעם הפסיכדלי של זוג אחים ביערות האמזונאס למחול ססגוני אשר נע על קו התפר שבין התקף פסיכוטי להארה רוחנית אודות טבע הזמן?

סביר להניח שאין אדם שלא נתקל, בשלב כזה או אחר של חייו, בדילמת ארוחת הערב, ובכך אני מתכוון לאחת הסוגיות המאתגרות ביותר אודותיהן יכול להרהר אינדיבידואל: לו יכולתם לסעוד ארוחת ערב אחת בחברתו של אדם לפי בחירתכם, מבין כל האנשים שחיו במשך ההיסטוריה האנושית, מי זה היה?

בתור חובב מושבע של ניסויים מחשבתיים (ככל שהניסוי היפותטי יותר – כך יותר טוב) אני מודה ומתוודה כי השתעשעתי בשאלה זו לא פעם ולא פעמיים, ואף הפלגתי לדמיין, בחולמנות המאפיינת אותי, את מהלך הארוחה עצמה עד לפרטי הפרטים הקטנים ביותר. בחירתי אמנם משתנה מעת לעת, אך נוטה להיות מהולה בסימן שאלה, שמא קיים אדם מעניין יותר, ואני בעצם "מבזבז" את הבחירה על האדם ה"לא נכון" (וזה בדיוק העניין לגבי ניסויים מחשבתיים – לקחת אותם כמה שיותר ברצינות). חלק מבחירותיי מאופיינות ב-"קלישאות" כגון אלברט איינשטיין או פרידריך גאוס, בעוד שאחרות אזוטריות יותר וכוללות אנשים כמו השחמטאי והמשפטן פול מורפי והרופא והפיזיקאי הרמן לודוויג פון הלמהולץ. עם זאת, לאחרונה עולה בי הספקולציה כי ייתכן ומצאתי את "התשובה הנכונה" לשאלה, תשובה המאזנת בין ניצוץ של גאונות לבין אופי צבעוני ותוסס – המתכון האידיאלי עבור ערב שלם של שיחה מרתקת וקולחת על הא ועל דא ועל טבע קיומנו.

מיד עם תחילת ההתעניינות שלי בתחום הפסיכדליה, ותוך-כדי קריאה רבה בנושא, ישנו שם אחד שקפץ מבין דפי הטקסט והררי המידע עליהם טיפסתי, שם אשר כאילו דחק הצידה את כל השאר: טרנס מק'קנה. מיסטיקן, אתנובוטניקאי, ביולוג, איש הגות ודעת, פילוסוף, פסיכונאוט, מרצה, סופר וכנראה שעוד דברים רבים אחרים, מק'קנה היה אדם רב פעלים ורחב אופקים והגאונות שלו ניכרת באופן כמעט מיידי כאשר מאזינים לדבריו או קוראים את כתביו. כמו נושאים רבים המובאים כאן, רוחב היריעה של מק'קנה ושל הגותו גדול מדי על מנת להכילו במאמר אחד ועל כן, לאחר שאציג מעט רקע כללי אודותיו, אתמקד בסקירת אחד מספריו המוכרים ביותר: 'הזיות אמיתיות: הרפתקאותיי הבלתי-רגילות בגן העדן של השטן' (בתרגום חופשי). בכל מקרה, אין ספק (נכון לרגע זה) כי טרנס מק'קנה הוא בחיר לבי עבור ארוחת הערב הרומנטית והמיוחלת, זו אשר ככל הנראה לעולם לא תתקיים מחוץ לגבולות דמיוני הפנטסטי. רק דבר אחד לפני שנתחיל: זהירות, ספויילרים.

אורגזמה פסיכדלית על גג טיבטי

טרנס מק'קנה הרבה לעסוק בנושאים כגון שמאניזם, מטאפיזיקה, אלכימיה, בלשנות, תרבות וטכנולוגיה, ואף זכה לכינוי 'טימותי לירי של שנות התשעים'. יליד 1946, מק'קנה נולד וגדל בקולורדו, וכבר מגיל צעיר גילה עניין רב בביולוגיה והיה אוסף מאובנים להנאתו וחוקר חרקים חובב, יחד עם אחיו דניס (אישיות ראויה לציון בזכות עצמה). בגיל 14 קרא את 'פסיכולוגיה ואלכימיה' של יונג ואף הפגין סקרנות, עוד אז, בפטריות הזיה. אמנם נשמע מאוד תמוה שילד בן 14 יקרא יונג ואין לי צל של ספק שקוראי שורות אלו מרימים גבותיהם ברגע זה ממש, אך כשלומדים להכיר את מק'קנה, פרט הטריוויה הזה מקליק בהרמוניה מושלמת אל תוך הפאזל המרכיב את חייו ופועלו של אחד מהאנשים המסתוריים והמסקרנים ביותר שחיו.

תוך כדי לימודיו באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, החל מק'קנה לגלות עניין בדתות טיבטיות עתיקות וגם בקבלה היהודית ואף ביקר בירושלים – היכן שפגש את מי שהפכה להיות אחת מנושתיו לימים. בשנת 1969 מק'קנה נסע לנפאל על מנת ללמוד את מסורת הבון הטיבטית וכמו כן את השפה הטיבטית עצמה, ועל שהותו בנפאל הוא כותב בספר ואף מקדיש לכך פרק. תיאוריו הרומנטיים אודות החדר הקטן ששכר בכפר קטן ופשוט, בו היה לומד יומם וליל לאחר שסידר לעצמו ספרייה קטנה ומדריך רוחני איתו היה יושב במשך שעתיים בכל בוקר, יכולים לכשף ולהקסים בקלות כל קורא, במיוחד לאור האופן בו הוא משלב תיאורים אלו עם התיאורים אודות החוויות המיסטיות ההלוצינוגניות שחווה שם, אשר שיאן במתן אהבים סוער על גג בניין באישון לילה בזמן שהוא תחת השפעת DMT ו-LSD ושותפתו לאקט תחת השפעת זרעי צמח הדטורה ("חלק מהמתארים את השפעת הדטורה מציינים כי תחת השפעת הצמח כלל לא זכרו שנטלו ממנו, ולרוב לא יכלו להבדיל בין הזיות הצמח לבין המציאות. נדיר שמתוארת חוויה חיובית – על פי רוב המתנסים תיארו חוויה אפלה ומפחידה. בהזיותיהם פגשו דמויות מאיימות, איבדו את זהותם העצמית, איבדו את יכולת הדיבור ועשו פעולות הרסניות, כמו העלאת ביתם באש. בספרות יש אזכורים רבים להתפרצויות של סכיזופרניה עקב השימוש בצמח").

הספר עוסק ברובו במסע שעשה מק'קנה, יחד עם חבורה שהרכבה השתנה תוך כדי המסע (אך ניתן להגיד כי אחיו דניס היה המרכיב העיקרי והקבוע בה) ביערות האמזונס בקולומביה, בחיפוש אחר האו-קו-הה (oo-koo-hé) המסתורי, תכשיר צמחי מיוחד המכיל את החומר ההלוצינוגני DMT. הביטוי "חיפש אתונות ומצא מלוכה" אולי לא לחלוטין מתאים כאן, אך אחד המסרים המרכזיים המועברים בספר הזה, שהוא בעצם יומן המסע של מק'קנה, הוא שחיפש DMT ומצא פטריות פסילוסיבין – ובלשון המעטה? הוא לא התאכזב מכך.

הביטוי "חיפש אתונות ומצא מלוכה" אולי לא לחלוטין מתאים כאן, אך אחד המסרים המרכזיים המועברים בספר הזה, שהוא בעצם יומן המסע של מק'קנה, הוא שחיפש די־אמ־טי ומצא פטריות פסילוסיבין – ובלשון המעטה? הוא לא התאכזב מכך

ברוכים הבאים לאמזונאס

מספיקות שורות בודדות מכתיבתו של מק'קנה על מנת להתחיל להבין את הייחודיות של האדם. לא רק שהוא מיטיב למצוא את האיזון המושלם בין הסתעפויות היורדות לפרטים הקטנים לבין קו העלילה המרכזי – אלא שכאשר הוא יורד לפרטים הקטנים, הוא עושה זאת ביד אמן שלא הייתה מביישת, לדעתי, את גדולי הכותבים. שפתו לעתים קלילה, לעתים ארכאית, האופן בו הוא מנסח את משפטיו יכול להיות לעתים נוקב ולעתים משעשע והיתולי. אם יום אחד יתרגם מישהו את ספריו לעברית – יתייצב בפניו אתגר לא פשוט, שכן נראה כי מק'קנה ידע להשתמש בשפה האנגלית עד תום – על כל עושרה ושלל גווניה.

הכישרון הנוסף שהיה לו, מלבד יכולת כתיבה מעולה ורהיטות יוצאת מן הכלל, הוא יכולתו לתאר במילים את החוויה הפסיכדלית, חוויה הידועה בקושי הרב (לעיתים עד כדי כישלון מוחלט) לתקשר אותה לאחרים (במילים או בכל אמצעי תקשורתי אחר) – וזהו מאפיין מרכזי של הטריפ הפסיכדלי, מאפיין המכונה באנגלית Ineffability. זהו בעצם אחד מקסמיו המהפנטים ביותר של מק'קנה, אחד מהטריקים הטובים ביותר שהיו לו בשרוול, הכשרון לדבר על החוויה הפסיכדלית, וכך כמובן הוא מיטיב לעשות גם בספרו "הזיות אמיתיות".

הקורא נשבה מהר מאוד כבר בתחילת המסע, כאשר צולל מק'קנה אל תוך התיאורים הראשונים (והראשוניים) של האמזונס, של הפשטות המקסימה שניתן למצוא אולי רק בטיול תרמילאים לדרום אמריקה בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת. שייט בסירות במשך ימים על פני הנהרות הטרופיים, שינה בערסלים שהיו תולים בין עצים על גדות הנהר, מגע עם תושבי המקום בכפרים שכוחי אל באמצע ג'ונגל ירוק-עד אשר הכילו לא יותר מבקתות ספורות. כל משפט הוא תענוג צרוף לקריאה, כל מילה מדויקת ונראה כי אף מחושבת בקפידה אך עדיין מורגשת זרימה נעימה, אותנטית, טבעית ואורגנית של המילים. 

"נהר בין עצים תחת שמיים כחולים", Eutah Mizushima. מקור: Unsplash.

The background drone of the cicadas would occasionally rise in a coherent wave and sweep over the warm and shining surface of the gently drifting Igara-Parana, falling like electricity across the heat of the equatorial day.

— Terence McKenna, True Hallucinations

צליל שלא מן העולם הזה

לא לוקח למק'קנה זמן רב על מנת להגיע, מהעיסוק בתיאור ה"שגרתי" (יחסית) של הנופים, הריחות והאנשים אשר קישטו בצבעוניות עזה ומשכרת את המסע המיסטי המפותל ביערות הגשם, אל העיסוק בנבכי החוויה הפסיכדלית והנגזר ממנה – מהות, משמעות, נפש, תודעה וטבע המציאות. נראה כי האירוע המשמעותי הראשון, מבין אלו המתוארים ביומן המסע הזה, אשר פתח את צוהר המחשבה אודות המשמעות הקיומית של החוויה הפסיכדלית, מגולם בתוך טריפ יוצא דופן (יחסית) של אחיו של טרנס, דניס מק'קנה. באותו טריפ מדובר, הרגיש דניס כי הוא מצליח להפיק מפיו צליל "שלא מן העולם הזה", מעין זמזום מיוחד ועצמתי, בעל אנרגיה אשר הצליחה ממש לטלטל את כל עולמו של דניס. משם התפתחה שיחה בין האחים על הטרנס-לשוני וההיפר-ממדי ועל הפרשה של נוזל פסיכדלי ורוד-סגול מיוחד, אחד מסודותיהם השמורים ביותר של אנשי הג'יבארו הפרואניים [תחת השפעתם של הלוצינוגניים מסוימים, ניתן לראות הזיה ויזואלית אשר תחומה בתוך גבולותיו הפיזיים בלבד של הנוזל, ה"מדומיין", ולפי אנשי הג'יבארו מגלמת אירועי עבר או עתיד אשר באמת התרחשו או יתרחשו. מרבית המדענים והחוקרים הרציונליים יאמרו כי מדובר בממבו-ג'מבו, אך עדיין נותר להסביר כיצד חלק גדול ממי שנמצא תחת ההשפעה (כך עולה מן הדיווחים) חווה הלוצינציה ויזואלית אשר תחומה בתוך הגבולות הגיאומטריים של נוזל הניגר מהפרשה גופנית (הקאה או הזעה, בדרך-כלל, אם כי בלא יודעין תיאר מק'קנה את אותו הנוזל המסתורי בעת החוויה המינית אשר התרחשה במהלך הטריפ שתיאר על הגג בנפאל, וייתכן כי במהלך טריפ זה הזה את הנוזל ככזה הנפלט מאיברי המין)].

השלב בו דניס מתחיל לעסוק (באובססיביות, ניתן בהחלט לומר) בכינונה של תיאוריה סביב חוויית הצליל המיוחדת אשר חווה במהלך אותו הטריפ כשהיה תחת השפעת הפטריה, הוא שלב שממנו והלאה מרגיש הקורא שהתכנים המובאים בפניו פוצחים בריקוד, לעתים קל ולעתים מסחרר, על קו התפר שבין תיאוריות מעניינות לבין דלוזיות פסיכוטיות – וזהו קו תפר מרתק מאין כמוהו. דניס מעלה את הסברה (בעיניו לא מדובר בסברה והוא משוכנע בכל מאודו שכך הדבר) שחומרים פסיכדליים מסוימים פועלים כמעין אנטנה תודעתית, והוא מבסס אותה על תופעה פיזיקלית הנקראת תהודה מגנטית אלקטרונית (electron spin resonance). דניס מביא הסברים החל מהרמה הקוונטית, דרך רמת ה-DNA ועד הרמה התודעתית, עבור אותה סברה לפיה חומרים פסיכדליים יכולים לספק לאדם גישה לתודעה הקולקטיבית של המין האנושי כולו (ואולי אף מעבר לכך). ניכר שדניס אדם משכיל וחכם מאוד, ואיני מתיימר להבין לעומק את הנושאים המדעיים המורכבים בהם הוא עושה שימוש על מנת לנמק את דבריו, אך בתור אדם שכן יש בבעלותו הבנה מדעית שהיא מעבר לממוצע – אם אני לא מרגיש מסופק (כלל) מהסבריו, קל וחומר שהקורא הממוצע (מבחינת ידע מדעי) יהיה חסר אונים בנסיונו להבין מהי בכלל תופעת התהודה המגנטית האלקטרונית וכיצד היא יכולה להסביר קשר עם תודעה קולקטיבית (אם כזו אכן קיימת), וזו אולי אחת מנקודות הביקורת המרכזיות על טרנס מק'קנה בכתיבת הספר הזה: למרות שהתיאוריה של דניס תופסת תפקיד מרכזי וחשוב בספר, לא ניכר שטרנס מתאמץ דיו על מנת לספק עבורה הסברים בהירים לקורא הממוצע.

בין הארה לפסיכוזה

המחול הססגוני של האחים מק'קנה עם הפסיכוזה (או לפחות עם מה שהעולם המערבי המודרני יגדיר היום כפסיכוזה) הולך וצובר תאוצה תוך כדי סיפור המסע. טרנס מתאר שוב ושוב תחושת גדלות, לפיה מוטלת על האחים שליחות להיות חלוצים תודעתיים אשר ישנו את פני האנושות, אלו שיצליחו במשימה שאינספור שמאנים ומיסטיקנים נכשלו בה דור אחר דור לפניהם. הוא מתאר שהוא הרגיש תחושות דומות "באוויר", מעין תחושות בטן אינסטינקטיביות שמשהו גדול קורה, ושהוא וחבורתו מעורבים במשהו הזה. לא רק שהם מעורבים, אלא שהם השחקנים הראשיים ("היינו שחקני מפתח בתופעה חובקת-פלנטה"). יש להיזהר כאשר עושים שימוש במונחים כגון סכיזופרניה בשיח על הספר הזה, שכן חשוב לזכור את ההקשר של הדברים – החבורה יצאה למסע ונמצאת במשך תקופה ארוכה רחוק מהבית, רחוק מכל תרבות מוכרת, בג'ונגלים הפראיים של נהר האמזונס. הם פוגשים בילידים מקומיים ומתנסים בחומרים מעוררי הזיות. השאלה האם טרנס מק'קנה היה אדם פסיכוטי או לא היא שאלה מעניינת (ויש היאמרו אף בלתי נמנעת) שסביר ועולה בכל אחד המתעניין באדם ובפועלו, שאלה המעלה תהיות פילוסופיות רבות אודות מונח הפסיכוזה ומהותו.

מק'קנה היה אדם בעל חשיבה מקורית, יצירתית ופורצת דרך במובנים רבים, ובין אם מקור האופי המיוחד של חשיבתו מצוי בחיווט עצבי יוצא דופן של מוחו, בשימוש בחומרים פסיכדליים או בתופעה אחרת אשר קשה להצביע עליה במדויק – אל לנו להתייחס אליה בביטול. מעבר לכך, יש "לציין לשבח" את מק'קנה בשל רמת המודעות הגבוהה שלו אשר באה לידי ביטוי בכך שהוא חולק עם הקורא פעמים רבות את רשמיו לפיהם ייתכן ומדובר בתחושת גדלות מוגזמת, כזו המערערת את מושג השפיות כפי שהתרבות המערבית מכירה אותו. בנוסף לכך, הוא נוטה לייחס חלק לא מבוטל מהחשיבה המאגית, אותה הוא מציג במהלך כתיבת הספר, ככזו הנגרמת כתוצאה משימוש בחומרים פסיכדליים.

The voice of the teacher spoke in my mind. “You’ve found it. This is it. It’s all over now. There is no more. Within a few hours, the superstructure of earthbound, human civilization is going to collapse and your species will depart…”

— Terence McKenna, True Hallucinations

בהמשך הקורא מתוודע לכך שדניס לחלוטין "ירד מהפסים". טרנס מתאר אותו כפסיכוטי לחלוטין, אינו יודע מי מדבר אליו ומתי ומאבד כל קשר למציאות. טרנס מספר שדניס היה מתפרץ לשיחות של האחרים כי לא הבין או ידע שהם מדברים. הקבוצה נחצתה לשני חלקים. טרנס ודניס נחוו על הידי האחרים ככאלו אשר מאבדים את שפיותם. אחד מהמאורעות אשר תרמו משמעותית לפילוג הזה הוא הוודאות המוחלטת של דניס וטרנס כי הם מתקשרים באופן טלפתי זה עם זה כאשר הם תחת השפעת חומרים פסיכדליים, למרות שלא הצליחו להוכיח זאת לשאר חברי הקבוצה. בשלב מסוים דניס איבד לחלוטין את היכולת לתקשר עם האחרים. הקבוצה הבינה שמשבר ניצב בפתחה, אך לא כזה שיצא מכלל שליטה. עדיין.

"נחכה למחר", ניסה טרנס להרגיע את שאר חברי הקבוצה. "דניס ינחת". לקורא, לעומת זאת, הוא כותב:

While I was burdened with odd but wonderfully expanded perceptions, his wandering ideas and wild eyes indicated that he was having real difficulty getting his feet on the ground. After our shower, on the way back to the forest, I mentioned all of these things to him, but acting as sly as Hamlet in his madness, he replied in riddles and with mimicry of dead relatives.

למחרת בבוקר התבדה טרנס כאשר נוכח לכך ששנת הלילה לא החזירה את דניס למגע עם המציאות. בהקיצו מהשינה, היה בטוח דניס כי במהלך הלילה עבר הרפתקאות רבות אשר כללו טיולים ארוכים בג'ונגלים שהקיפו את הבקתה, טיפוס על עץ מרוחק וביצוע מדיטציה בבית הקברות המקומי. טרנס, שהיה ער במהלך רוב אותו הלילה, ידע שלא כך קרה. מעבר לכך, משקפי הראייה של דניס נהרסו מספר ימים קודם לכן, ולכן הסיכוי שדניס טייל קילומטרים רבים וטיפס על עצים בחושך מוחלט נראה לטרנס אפסי. הוא יחס זאת לחלום שדניס חלם. כאשר השעות חלפו והקבוצה הבינה שמשך התנהגותו המוזרה של דניס חורג מהמקובל עבור תגובה 'נורמלית' לפסילוסיבין או DMT, הם העלו שני הסברים עיקריים: הראשון הינו הסבר פסיכולוגי לכאורה, לפיו המאמץ הכרוך במסע שלהם והחוויות הפסיכדליות שדניס עבר עם פטריות הפסילוסיבין גרמו להתפרצות של "ארכיטיפ שמאני" שהיה חבוי בדניס מאז ומתמיד. ההסבר השני, בו תמך טרנס, גרס כי התזונה האלקלואידית של דניס בשילוב עם הניסויים הפסיכדליים שערך, גרמה לדיכוי בלתי הפיך של מערכת אנזימטית במוח (המועמדת של טרנס היא מערכת ה-MAO) אשר אחראית לטפל במטבוליטים הפסיכואקטיביים של החומרים הפסיכדליים ובכך מביאה את הפסיכונאוט ל"נחיתה". מקרים של דיכוי אנזימטי כזה אכן מוכרים לספרות המדעית וטרנס מספר לקורא שעל מנת שמצב כזה יתקן את עצמו דרושים שבועיים ימים. דניס אכן "נחת" בהדרגה חזרה במציאות לאחר פרק זמן קרוב לזה, באופן ביזארי ביותר, אותו אשאיר לגלות למי שיחליט לקרוא את הספר.

בהמשך מק'קנה דן באפשרות לפיה ייתכן שהוא ודניס לקו שניהם בו זמנית בסכיזופרניה1 (וממש משתמש במונח עצמו), אם כי הוא עדיין אינו משוכנע לגמרי שכך הדבר. למעשה, גם אם מדובר בסכיזופרניה, מק'קנה מציין שלפחות חלק מן התופעות המוזרות שהתרחשו במהלך המסע באמזונס הינן תופעות אמיתיות לדעתו, בעלות הסבר מדעי הנעוץ בתהליכים ביוכימיים הקשורים לאינטראקציה של החומרים הפסיכדליים עם המוח והתודעה האנושית. טרנס מספר על מספר מקרים בהם דניס יכל לספר על אירועים שקרו לטרנס עצמו בעברו הרחוק, כאשר היה מרוחק קילומטרים רבים מדניס, ועליהם לא סיפר לאף אדם. הוא מספר גם על כך שתהה לעצמו לגבי תרחיש אפשרי לפיו דניס יחליט לקום ולעזוב את המקום לבדו ועל דעת עצמו. דניס אכן ניסה באותם הימים לקום וללכת מהמחנה, אך טרנס היה מצליח לשכנע אותו להישאר. "מה יהיה אם לא אצליח?", הוא תהה. דניס היה גדול וחזק ממנו וטרנס ידע שאם יכולות השכנוע שלו היו עולות בתוהו, דניס יכול היה להסתלק לדרכו (ואולי אף לפצוע את אחיו בדרך) בהיותו במצב פסיכוטי בו קשריו עם המציאות רופפים מאוד (במקרה הטוב). מיד כאשר חשב זאת, התייצב לפתע דניס בפתח הבקתה בה שהו ואמר בקול שהיה חיקוי מושלם של קולו של אביהם: "דניס הוא בחור טוב והוא לעולם לא יעשה דבר כזה".

דניס היה גדול וחזק ממנו וטרנס ידע שאם יכולות השכנוע שלו היו עולות בתוהו, דניס יכול היה להסתלק לדרכו בהיותו במצב פסיכוטי בו קשריו עם המציאות רופפים מאוד. מיד כאשר חשב זאת, התייצב לפתע דניס בפתח הבקתה בה שהו ואמר בקול שהיה חיקוי מושלם של קולו של אביהם: "דניס הוא בחור טוב והוא לעולם לא יעשה דבר כזה"

הפסקול של הסימפוניה הביו-קוסמית

בשלב זה אבצע סטייה קלה מקו העלילה על מנת לדון באספקטים נוספים של הספר. ראשית אתוודה כי הגעתי לקרוא את הספר מתוך עניין שהתחלתי לגלות בפסילוסיבין ובפטריות הזייה. ככל שהתקדמתי בקריאת הספר אני מוכרח להודות כי חשתי אכזבה קלה. ממספר מקורות הבנתי לפני קריאת הספר כי מדובר בספר שעוסק בתיאוריה המכונה stoned ape theory, תיאוריה הגורסת כי החשיפה של קופים קדומים לצריכת פטריות פסילוסיבין בכמויות גבוהות היא האחראית על הקפיצה המשמעותית בהתפתחות התודעתית של אותם הקופים למין האדם, בין היתר באמצעות היווצרותה של השפה כפי שאנו מכירים אותה היום. חשתי אכזבה כי הבנתי שזה לא עיקרו של הספר, ואף ייתכן כי הספר לא יעסוק בכך בכלל. התיאוריות שכן מובאות בספר מוסברות באופן שלכל הפחות ניתן להגדירו כלוקה בחסר, סבוכות מאוד ומצריכות ידע מדעי משמעותי – דרישה שגם אם תמולא, ספק גדול אם תושג הבנה של התיאוריות. 

שנית, כפי שכבר צויין מעלה, לפרקים מרגיש הטקסט כפסיכוטי למדי (אם כי ברמת ארגון גבוהה). זה כמובן לא בהכרח דבר רע, ועובדה שהוא מצליח להיות מהנה ומעניין, אך ביקורות רבות שנכתבו על הספר מעלות את התהייה לפיה חלק מהקביעות ומהטענות של מק'קנה בספר הזה גובלות בממבו ג'מבו. למרות שאני מגיע מתחום מדעי, הייתי רוצה לחשוב על עצמי כעל אדם בעל ראש פתוח ואני תמיד מנסה לשחרר את המחשבה שלי מתבניות וקיבעון. באותה הנשימה, אשקר אם אגיד שאני לא יכול להבין כלל על מה ביקורות אלו מדברות. מק'קנה מותח את הגבולות לא פעם, ואני מניח שלא מעט קוראים יכולים להישבר ולוותר בנקודות כאלו, במיוחד קוראים אשר מצדדים בגישות רציונליות מאוד כגון פיזיקליזם והמתודה המדעית.

למרות האמור בשתי הפסקאות האחרונות, בשלב מסוים הרגשתי ש"נתפסתי" מחדש, העלילה החלה להרגיש ככזו שחזרה להתקדם ואף הרעיונות שממשיך להעלות מק'קנה נשמעים מעט פחות מופרכים ומעט יותר מובנים. דניס חזר אט אט לעצמו, מטוס אסף את החבורה לעיר בוגוטה בקולומביה, ומשם המשיכו חזרה לארצות הברית. בקליפורניה נפגש מק'קנה עם פרופסור חשוב למדעים וניסה להסביר לו את רעיונותיו. הוא זכה להקשבה מלאה, אך בנוסף לכך, שלא במפתיע, הוא זכה לקטילה מוחלטת של רעיונותיו. למרבה ההפתעה החליט טרנס לחזור עם בת זוגתו דאז, איב, חזרה לג'ונגלים של דרום אמריקה.

לקראת סוף הספר התיאוריות של מק'קנה נסובות בעיקר סביב הנושא של זמן והטבע של הזמן. בהמשך דרכו יגדיש לכך ספר שלם (The Invisible Landscape) ובכוונתי לעסוק בנקודות שהוא מעלה במאמר עתידי. בקצרה ניתן לומר שבתיאוריות אלו עוסק טרנס במה שהיום נהוג כנראה לכנות סינגולריות, נקודה בזמן שתהווה את סופו (לפי מק'קנה). זה לא אומר שלא יהיה קיום לאחר סוף הזמן, אדרבא, יהיה קיום מעניין מאוד, אך כאמור זהו נושא לעסוק בו בפני עצמו ובזמן אחר (pun intended). בנוסף לסינגולריות עוסק מק'קנה בטבע המחזורי של הזמן ובנטייה של אירועים חשובים להופיע במרווחים קבועים, עיקרון שהוא מרבה לקשור לתורת האי צ'ינג הסינית. משפטים כגון "אם יודע מישהו מה מוכל בתוך הזמן מתחילתו ועד סופו, אותו אדם, באופן כלשהו, אינו נמצא יותר בתוך הזמן" משאירים את הקורא תוהה ומגורה אינטלקטואלית ורוחנית בדיוק באופן שבו ספרים העוסקים בנושאים כאלו, לפי דעתי, אמורים לעשות. בהמשך מסכם מק'קנה שמה שהוא מציע בעצם הוא מטאפיזיקה חדשה, כזו המעוגנת במתמטיקה בקפדנות. "הפסקול של הסימפוניה הביו-קוסמית", הוא מתאר את התיאוריה, "גל זמן שהוא מנדלה מתמטית המתארת את ארגון החלל והזמן". לא פחות ולא יותר.

תעלומה גדולה אשר קוראת לכולנו

מבחינתי, הפרק שנקרא "Say what does it mean?" והפרק העוקב לו היוו נקודת תפנית בספר. ספרים יכולים להיות מייגעים לעתים, וזה בסדר. במקרים מסוימים הדבר החכם לעשות הוא לזנוח ספר כאשר הוא מתחיל להתיש אותך בתור קורא, אך לעתים הדבקות העיקשת יכולה להשתלם מכמה בחינות. ראשית, התמדה במהלך קושי יוצרת מערכת יחסים מתגמלת. אתה לומד להעריך את הספר, אתה נקשר אליו. משהו ממנו תמיד ילך איתך לאחר מכן. שנית, זה מחדד את יכולות ההבנה שלך ומשפר את שרירי הריכוז. שלישית, וזה אולי האספקט הנעים מבין כולם  – ישנם ספרים בהם לאחר התשה גדולה מגיע פרס. זה המקרה של הספר הזה, וזהו הפרק בו זה קורה. מק'קנה, לקראת הפרידה שלו מהקורא, מגולל שוב את אחת התיאוריות שלו, אך הפעם הוא עושה זאת בשפה פשוטה וסוחפת. הרעיונות, מרחיקי לכת ככל שיהיו, שואבים את הקורא באופן הישן והטוב – זה שנדמה שלשמו נועדו סיפורים. ברגע אחד הספר הפך עבורי ממסע מייגע ומתיש (אם כי בהחלט שווה את הצעידה) לתענוג אינטלקטואלי צרוף שגרם לי לגמוע את עשרות העמודים האחרונים בשקיקה. מק'קנה מעלה את הספקולציה שחומרים הלוצינוגניים הם למעשה טכנולוגיה חוצנית מבוססת-גנום אשר עתידה לשנות כליל את פני האנושות, ואף מתייחס בקצרה לביקמרליזם של ג'וליאן ג'יינס – תיאוריה הגורסת כי מקורן של הלוצינציות אודיטוריות הנו במהלך ההתפתחות האבולוציוני הטבעי של המין האנושי (כלומר שהייתה תקופה, לפי ג'יינס לא כל-כך רחוקה, בעברה של האנושות, בה שמיעת קולות הייתה תופעה רווחת בקרב בני האדם, והיא היוותה מרכיב קריטי בהתפתחות התודעה האנושית כפי שאנו מכירים אותה כיום. לפני-כן, התיאוריה טוענת, התנהגותם של בני-האדם אופיינה על-ידי אוטומטציה מכאנית ודמתה להתנהגות של "חרקים סוציאליים" המנהלים את הכוורת שלהם באופן לא מודע). בהשראת אחד המאמרים שמזכיר מק'קנה בחלק זה של הספר החלטתי לרכוש בהתלהבות ספר העוסק בתקשורת בין-כוכבית בהוצאת סוכנות החלל האמריקאית (עליו כתבתי כאן).

בפרק האחרון שלפני האפילוג נוסע מק'קנה עם אהובתו החדשה, קאט, להוואי. על רקע נופים ציוריים של סלעי לבה עתיקים וצמחייה טרופית טחובה, תחת שמיים סוריאליסטיים המעוטרים בעננים בעלי צורות של צלחות מעופפות, מבודדים ומרוחקים מכל מגע אנושי, טרנס ובת-זוגתו חווים חוויות מוזרות ומשונות (בשלב זה המוזר כבר הופך לעניין של מה בכך עבור הקורא) ובאחד הטריפים מתאר מק'קנה חוויה קיצונית שחוותה קאט, אשר יכולה בקלות להתפרש כתסמונת סרוטונין. בעודו גם הוא תחת השפעת הפטריה, סחב מק'קנה את קאט, אשר בערה מחום ואיבדה את הכרתה, ושטף אותה במים קרים עד שחזרה להכרה. תוך-כדי כל הסיפור הזה החלה רעידת אדמה (אשר באמת מתועדת בחיישנים הסיסמיים הנמצאים באזור), צחוק מקפיא דם נשמע מאזור פאתי הג'ונגל בסמיכות לבית בו שהו) ומק'קנה אף מתאר גשם מטאורים בשמי הלילה – וכל זאת לאחר שהוא ביקש מהפטריה סימן לכך שיש משמעות לחוויה הפסיכדלית.

הספר מסתיים בכך שמק'קנה מספר על כל אחת מהדמויות שליוו אותו במסע המוזר לנבכי האמזונאס – איפה הם היום (שנות התשעים), במה הם עוסקים ומה טיב היחסים בינם לבין מק'קנה מאז המסע. "הזיות אמיתיות" הוא סיפור של בחור מרתק בן 24, חסר פרוטה, ללא תכניות לגבי העתיד, שנחשב למשוגע על-ידי כל חבריו הקרובים ושעל ראשו פרס (היה מבוקש על-ידי גופים שונים בשל הברחות סמים). לאחר שאיבד את אמו יצא למסע רוחני פסיכדלי ביערות הגשם של דרום אמריקה יחד עם אחיו דניס ומספר חברים. טרנס, שקיווה להתנסות בעיקר ב-DMT במסע הזה, גילה למעשה את נפלאות הפסילוסיבין, וכתוצאה מכך הוא ואחיו הגו תיאוריות שונות, משונות ומרתקות אודות טיבם של חומרים פסיכדליים ושל הזמן עצמו. טרנס טוען, ואני נוטה להאמין, שהוא ואחיו הם בעצם אלו שהביאו את בשורת הפסילוסיבין למערב בשנות השבעים של המאה הקודמת. 

הספר הזה הוא מסע מרתק ומוזר אל תוך נבכי התודעה והמחשבה האנושית. לעתים הוא מאמץ את הקורא להישאר בפוקוס בעוד מתגולל לפניו סיפור אשר לפרקים עולה ממנו ניחוח פסיכוטי עז, ולעתים הניחוח הוא זה של החוויה האנושית הפרימיטיבית והבסיסית ביותר, של קשר מיוחד בין שני אחים, של ג'ונגלים פראיים ושל טבע יפיפה ועצמתי. ההצעה שלי אל הקורא היא לא לוותר גם בקטעים היותר מאתגרים של הספר, כאשר הגותו של מק'קנה מאתגרת את טבע המציאות כפי שהיא מיטיבה תמיד לעשות. אסיים במילותיו של מק'קנה עצמו:

תקוותי היא שהייתי עד לעובדה שישנה תעלומה גדולה אשר קוראת לכולנו, מאותתת מעבר לנוף ההיסטוריה שלנו, מבטיחה להגשים את עצמה ולתת משמעות אמיתית למה שאחרת יהיה רק הבלבול של חיינו ושל עברנו הקולקטיבי

— טרנס מק'קנה, הזיות אמיתיות

דימוי שער: "צילום תקריב של צמחי שרך ירוקים", Danny Strutt. מקור: Unsplash.

1 שיגעון בשניים (ויקיפדיה).

דימוי שער: 

”, 

מקור: 

.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email