לפעמים דווקא המגבלות הכבדות ביותר מפיקות את האמנות המקורית ביותר. על סופרים שהגבילו עצמם מרצון, ועל כל הטוב שיצא מכך

-

קוף אחד אשר יקליד תווים אקראיים במכונת כתיבה אחת למשך זמן בלתי מוגבל, יצליח בסופו של דבר להפיק את כל כתבי שייקספיר.

את המשפט הזה, המכונה 'משפט הקוף המקליד', ניסח המתמטיקאי והפוליטיקאי הצרפתי אמיל בורל, אך הרעיון העומד בבסיסו מתוארך לאחור עד לכתבי אריסטו. בגרסתו הנפוצה כיום מצויינים דווקא כתבי שייקספיר כגביע הקדוש אשר ביחס אליו נמדדת איכות עבודתו של הקוף, אולם ברור כי המשפט תקף גם לכל טקסט אחר בעל אורך סופי – מהתנ"ך ועד הגיליון האחרון של 'מעריב'. מוטב גם לציין כי הקוף במשפט אינו קוף רגיל. מלבד חיי נצח הוא ניחן גם במשמעת עצמית יוצאת דופן וביכולות ריכוז והתמדה לא רגילות, גבוהות בהרבה מאלה של הקוף הממוצע, כאלו שבהן האדם הממוצע יכול רק לקנא. עובדות אלה באשר לאופיו הייחודי של הקוף לא מנעו מקבוצה של חוקרים מאוניברסיטת פלימות' לנסות לאשש את מסקנת המשפט באמצעות קבוצת קופים חיים, בשר ודם. למרבה הצער קופי הניסיונות הללו הצליחו להפיק בתקופה של חודש לא יותר מחמישה עמודי טקסט, מלאים בעיקר ברצפים של האות האנגלית 'S'.

כעת, משנגענו בכמה פרטים טכניים, אני רוצה להפוך את המשפט התיאורטי הזה לניסוי מחשבתי. 

אתם הקוף במשפט. אתם מתנדנדים מצמיג לצמיג בספארי שברמת גן, כשלפתע ניגשת לכלובכם משלחת של מדענים בחלוקים לבנים. הם מפרידים אתכם מסביבתכם הטבעית ומשאירים אתכם לבדכם, במעבדה סטרילית אל מול מכשיר מתכתי וקר. אתם מעיפים מבט ימינה ושמאלה, ומגלים שאתם לגמרי לבדכם. מדי כמה דקות נשמע קול עייף במערכת הכריזה שייתכן שבשפה העברית משמעותו 'לחץ על המכשיר'. אלא שאתם, כמובן, לא מבינים זאת. לבסוף, מתוך ייאוש עמוק, אתם נפנים לעשות את הדבר היחיד שעוד נותר לכם – ללחוץ על הסמלים הטבועים במכשיר שלפניכם, רק כדי לגלות שלא קורה דבר מלבד בקיעתו של רעש מכני לא ברור והופעתו של כתם שחור על דף נייר המצוי בראש המכשיר. זוהי אות כמובן, דבר שאין ביכולתכם לדעת שהרי אתם קוף.

אבדה תקוותכם אבל אתם ממשיכים. אתם לוחצים על המכשיר שוב ושוב. אתם מתגעגעים למשפחה שעזבתם, לצמיג האהוב כל כך. לא תזכו עוד להזמין את הקופה האהובה עליכם לנשף הסיום, וגם לא לראות את הבת שלכם מקימה בית משלה. אז אתם ממשיכים להקליד. שנים על גבי שנים. מסביב העולם משתנה, אימפריות קמות ונופלות, כוכבים ניתקים ושבים למסלולם. הדבר היחיד שוודאי בעולם הזה הוא אתם והמכונה. 

לבסוף, אחרי מספר לא מבוטל של שנים, נכנס אדם זר לחדר הלבן שלכם. הוא מעיין קצרות בדף הנייר וקורא בקול 'יש לנו את זה'. הוא אוחז בידכם ומלווה אתכם בשקט אל דלת היציאה. אתם צועדים דרכה החוצה לתוך עולם השונה לחלוטין מזה שהכרתם.

"יש לנו את זה"? על הסופר לנווט בין האפשרויות על מנת לשעתק אל הדף את הטובה ביותר (מקור: Unsplash).

סופר אחרי קוף

כל סיפור ההקדמה האיום והנורא הזה נועד להאיר באור מסוים דווקא את מלאכתו של הסופר, שדומה במובנים רבים לזו של הקוף המתואר. 

כמו הקוף, גם הסופר (או שמא מדויק יותר להשתמש במונח 'מחבר') נדרש לחבר אות לאות, מילה למילה, משפט למשפט, וכן הלאה עד להפקת טקסט לכיד ובעל משמעות. כמו הקוף, גם הסופר, מצוי פעמים רבות בחוסר ודאות: לא תמיד לגמרי ברור לו מה הרעיון הטוב ביותר להתחיל איתו את הפסקה הבאה, או מה המילה הטובה ביותר לסיים איתה שיר. הסופר, משך כל תהליך הכתיבה וגם לאחריו, לכוד בתוך סבך של ניסוחים מקבילים, מילים נרדפות, אפשרויות אין ספור. עליו לנווט את דרכו בין האפשרויות על מנת לשעתק אל הדף את האחת הטובה ביותר, כאשר ייתכן כי גם לאחר מעשה לא ידע האם ביצע את הבחירה הנכונה.

במה בכל זאת נבדל הסופר מן הקוף? הקוף נעדר כל שיקול דעת בעודו מטביע כתמי דיו על הנייר הריק אך לסופר מגוון של כלים ושיטות: זיכרון, השראה, חיקוי, ועוד שלל היוריסטיקות שונות. מטרתו של הסופר היא לצמצם את טווח האפשרויות העומדות בפניו מתוך ניסיון להפוך את מלאכת הבחירה התמידית לסבילה יותר. למעשה, ניתן לנסח היררכיה שלמה של שיקולים העומדת לרשותו: בתחתית הפירמידה כללי הדקדוק של השפה הטבעית; מעליהם הרעיון המנחה העומד בבסיס המשפט; מעליו איכויותיה הלשוניות של המילה הבודדת; וכן הלאה. 

תהליך הצמצום הזה מאיר את מלאכתו של הסופר באור שונה מזה שאנחנו נוטים לחשוב עליו בדרך כלל. לרוב אנו מדמיינים את הסופר כאדם יוצר, שכל מרצו מוקדש לבריאתם של רעיונות חדשים, בעוד שבפועל מרבית מרצו מוקדש דווקא להפרדת המוץ מן הבר ובשלילת הרעיונות הללו. את תהליך זה, שהוא עיקר עמלו של הסופר, נכנה – 'מלאכת הצמצום'.

לרוב אנו מדמיינים את הסופר כאדם יוצר, שכל מרצו מוקדש לבריאתם של רעיונות חדשים, בעוד שבפועל מרבית מרצו מוקדשת דווקא להפרדת המוץ מן הבר ובשלילת הרעיונות הללו

מלאכת הצמצום

מלאכת הצמצום העומדת בבסיס מלאכתו של הסופר מעלה שאלה פילוסופית לא פשוטה: כיצד ייתכן שהיעדר אפשרויות עדיף על שפע של אפשרויות? או במילים אחרות, מדוע שאדם יעשה מאמצים מנטליים גדולים כל כך על מנת למנוע מעצמו את חופש הבחירה? 

עבור רובנו, שגדלנו בחברה מערבית וליברלית קיימת כאן סתירה כמעט בלתי ניתנת לגישור – לא ייתכן כי כלא מרצון עדיף על חופש. גם בעודנו ניגשים לתקוף את הבעיה הזו באמצעות לוגיקה טהורה אנו נתקלים בבלבול: סופר המחזיק בחופש לכתוב על כל נושא העולה על רוחו ודאי מסוגל להפיק טקסטים טובים מן הסופר המוגבל לכתיבה על נושא יחיד, לצורך העניין זה המוגבל לכתוב אך ורק על עיר מולדתו. אם נדמה לרגע את שלל האפשרויות הטקסטואליות לקבוצה אחת גדולה, ברור לנו כי סך הטקסטים העוסקים בעיר הולדתו של הסופר מהווים לכל היותר תת־קבוצה קטנה המוכלת בתוך הקבוצה הגדולה, ועל כן בהכרח לא מוכלים בה הרבה טקסטים בעלי ערך אסתטי ותוכני רב.

במקום להתאמץ ולהעלות בעצמנו פתרונות מקוריים לשאלה הזאת, אנו יכולים פשוט לנבור בהיסטוריה ולחפש דוגמאות לאותם הוגים שכבר ניסו לענות עליה.

הסדנה לספרות פוטנציאלית

צרפת, 1960. קבוצה של מתמטיקאים וסופרים צרפתים מקימה את 'הסדנה לספרות פוטנציאלית', בצרפתית: Ouvroir de littérature potentielle, ובקיצור, 'אוליפו' (Oulipo). הקבוצה קמה מתוך הכרה בכך שכל יצירה ספרותית נוצרת בתוך מסגרת של חוקים ומגבלות, למשל: צורת הרומן המודרני, החלוקה למערכות של מחזות, תבנית החריזה של הפואמה השייקספירית. אפילו היצירות האוונגרדיות ביותר כדוגמת השירים הפונטיים המאפיינים את תנועת הדאדא נוצרות תחת כללי הכתיבה הרופפים של ז'אנר כלשהו. 

חברי אוליפו הכירו ביעילות ובחיוניות המגבלות הללו, ושאפו להמציא ולהחיל על עצמם שורה של מגבלות חדשות, וכך לברוא צורות ספרותיות מקוריות החורגות מגבולות הספרות המסורתית. אם נדמה לרגע את מלאכת הכתיבה לניווט בתוך מבוך, דימוי שעוד נחזור אליו בהמשך, הרי שעבור חברי אוליפו הטלת מגבלה מאלצת את הסופר למצוא נתיב חדש סביבה במבוך, נתיב שייתכן כי אף אדם לא דרך בו לפניו.

מתוך הניסוי הגדול הזה נוצרו שלל של ניסויים ספרותיים קטנים, חלקם קצרי ימים אך חלקם מלווים אותנו עד ימינו אנו; קוראי הצרפתית מבינכם יוכלו להתנסות בכמה מהם באתר האינטרנט של אוליפו. בין השאר חידשו חברי אוליפו את צורת הכתיבה הפלינדרומית (טקסט שניתן לקרוא באופן זהה משני הכיוונים) ושינו את מעמדו משעשוע לשוני לצורת כתיבה רצינית שניתן לייחס לה איכותיות אומנותיות 'גבוהות'. צורת כתיבה אחרת שיצאה תחת ידם הינה השימוש באלגוריתם המחליף כל שם עצם בטקסט מסוים בשם העצם המופיע שבעה מקומות אחריו במילון. לשם הדגמה אשתמש בגרסה מעט שונה של האלגוריתם הזה (וחברי אוליפו ודאי היו מעודדים אותי להמציא ולחדש צורות ומגבלות), זאת המחליפה כל פועל בפועל אקראי מתוך 'ויקימילון' – המיזם המילוני של ויקיפדיה. 

הפעלתי את האלגוריתם הזה על הסיפור הקצרצר 'כשהתעורר, הדינוזאור עדיין היה שם' של אאוגוסטו מונטרוסו וקיבלתי את הסיפור 'כשעמד, הדינוזאור עדיין התעלף שם', שגם לו יש חן משלו. מגבלה נוספת שחברי אוליפו הרבו לכתוב תחתה היא ה'ליפוגרמה' – הימנעות מכוונת משימוש באות מסוימת לאורך יצירה שלמה. ז'ורז' פרק, סופר צרפתי ומחבריה מהבולטים של הקבוצה, חיבר תחת מגבלה זו את יצירתו 'ההיעלמות'  (La Disparition), רומן בלשי הכתוב כולו ללא האות 'e' – האות הנפוצה ביותר בצרפתית (לשם השוואה, בטקסט ממוצע בצרפתית שכיחות האות 'e' עומדת על כ־15%, ואילו שכיחותה של האות י', הנפוצה ביותר בעברית, עומדת על כ־11.6%).

דינוזאור עומד-מתעלף. האם אלגוריתמים מגבילים מוסיפים חן לסיפורים? (מקור: Unsplash).

אלו הן רק חלק מן הצורות הגלויות שהתקינו חברי אוליפו בבואם לחבר יצירות ספרות חדשות, ובמבט מעמיק יותר ניתן לזהות גם שלל מגבלות סמויות מן העין שליוו אותם במהלך תהליך כתיבתם, הדומות לפיגומים המשמשים כעזר להקמת בניין והמפורקים בסופה ונעלמים כלא היו. אלו מכם שהתנסו בכתיבת שירה עשויים כעת להיזכר בניסיונם הראשון לחבר שיר – לעיתים קרובות דווקא הדרישה לחריזה בסופי השורות, דרישה שמבחינות רבות דומה למגבלות שחברי אוליפו כפו על עצמם, היא זו שמכתיבה את השורה הבאה ולמעשה מכווינה את התוכן הנתפס כמקדמי לצורה. 

לעיתים קרובות דווקא הדרישה לחריזה בסופי השורות […] היא זו שמכתיבה את השורה הבאה ולמעשה מכווינה את התוכן הנתפס כמקדמי לצורה

ניתן לומר בביטחון כי מרבית חברי אוליפו, סופרים מכובדים בזכות עצמם עוד בטרם הצטרפו לקבוצה, לא נזקקו לפיגומים כבדים ומלאכותיים על מנת להפיק יצירות ספרותיות מקוריות. על כן עדיין עומדת בעינה השאלה שהצגתי בחלק הקודם של מאמר זה – מדוע היוצרים המוכשרים הללו בחרו מרצונם לוותר על החופש שלהם ולכלוא את עצמם בכלא של מילים?

הטוב שבמגבלות

ז'ורז פרק, אותו פגשנו כבר מוקדם יותר, סיפק כמה מן ההסברים הבהירים ביותר לפועלה של הקבוצה. ראויה לציון במיוחד אמרתו כי היוצר האוליפיאני הוא 'עכבר המתכנן בעצמו את המבוך שממנו הוא ינסה לצאת'. על פי פרק, כל סופר הוא עכבר הנדרש לנווט דרכו במבוך האינסופי שמציבה לפניו השפה הטבעית, כפי שהאדם מנווט את דרכו בסבך החיים. אלא שבשונה מהאדם שצורת המבוך נכפתה עליו, הסופר מחזיק בחופש לעצב את מבוך חייו כראות עיניו, לבחור בעצמו אילו מגבלות חלות עליו ואילו לא. זו היא פריווילגיה שקיימת אך ורק בעולם האמנות, ועל פי פרק יש להכיר בה ולדעת לנצלה.

מאמרתו של פרק נגזר כי הספרות בכלל ומלאכת הכתיבה בפרט עשויות לשמש כצורת המפלט הגדולה ביותר מן השגרה היומיומית. האסקפיזם שבכוחה של הספרות לספק הוא כפול: מן הצד האחד רשאי הסופר לפעול בחופשיות מוחלטת בתוך כללי העולם הבדיוני שהוא יצר – לברוא חיים אך גם לקחת אותם, לשנות את אופייה של דמות מן הקצה אל הקצה; ומן הצד השני בכוחו של הסופר להגדיר את גבולותיו המטאפיזיים של העולם הזה, את הכללים הסמויים המגדירים אותו. הסופר מסוגל לקשור את חייהן של שתי דמויות זרות בעזרת חריזה פשוטה של שמותיהן, או אם ניקח לדוגמא את יצירתו של פרק 'ההיעלמות', להעצים את היעדרה של הדמות העומדת במרכז התעלומה הבלשית באמצעות היעדרותה המוחלטת של האות הנפוצה ביותר בשפה הצרפתית.

סיבה נוספת לחשיבותן של מגבלות היא שהספרות היא אומנות המילה הכתובה. מלבד משמעותו הישירה של הטקסט קיים ערך גם למילים עצמם, לסידור האותיות, לאיכויות הצליליות והצורניות שלהם. על פי חברי אוליפו, משימתו של הסופר אינה רק לחבר טקסט בעל מסר מעניין או עלילה סוחפת, אלא לשים לב לרבדיה העמוקים יותר של השפה ולדעת להשתמש בהם כרצונו. כתיבה תחת מגבלות מסוימות דורשת מהסופר לייחס משקל של ממש להיבטים לשוניים שבכתיבה רגילה ייתכן כי היה מתעלם מהם, וכן דורשת מן הקורא לשים לב לאסתטיקה הטבועה בהם.

סיבה אחרונה בה אדון כאן (אף על שקיימות עוד סיבות רבות) היא שכתיבה תחת מגבלה מאלצת את הסופר לצאת מאזור הנוחות שלו. ככל שמגבלה 'חונקת' יותר, כך הסופר נאלץ לבצע תמרון לשוני או רעיוני גדול יותר על מנת לעמוד בה. למשל, הסופר הכותב בשיטת הליפוגרם עלול להימנע מניסוחי משפטים השגורים בפיו, ובכך לאלץ עצמו למצוא ניסוחים שקולים, זרים לו, שישמעו טבעיים וקולחים. סופר אחר שבוחר לאמץ מגבלה עלילתית – למשל, הדרישה לכלול בכל פרק את הופעתה של דמות מסוימת המבצעת פעולה כלשהי – נדרש להמציא רצף עלילתי מורכב על מנת לעמוד בדרישה שהציב לעצמו מבלי לחרוג מכללי ההיגיון הסיפורי. התוצאה הסופית של התהליך הזה היא סגנון כתיבה מפותח יותר, או נראטיב עלילתי מורכב יותר, וכפועל יוצא גם יצירה ספרותית שלמה יותר.

אדם מוקף מבוך

השתדלתי עד כאן להימנע מהשוואות או אנאלוגיות בין הליך הכתיבה לבין החיים עצמם. ייתכן שהסיבה לכך היא שמדובר בהשוואה יומרנית שאין ביכולתי לעמוד בה. מעבר לכך, בכל טיוטה שבה ניסיתי לעסוק בהשוואה הזו הרגשתי כי האמת הפשוטה היא שלרובנו לא קיים החופש האמיתי 'לתכנן את המבוך ממנו אנו מנסים לצאת' – רובנו פשוט אובדים בו. זו אמת שלא זקוקה לגיבוי מחקרי, וככל הנראה אף כמות של פריווילגיות לא תצליח לשנות אותה: כולנו קצת קופים שמטביעים כתמי דיו על דף בלי לדעת מה משמעותם, וכולנו קצת רוצים שיגיע אותו מדען בחלוק לבן, ייקח אותנו ביד ויגיד לנו שהכול בסדר.

כולנו קצת קופים שמטביעים כתמי דיו על דף בלי לדעת מה משמעותם, וכולנו קצת רוצים שיגיע אותו מדען בחלוק לבן, ייקח אותנו ביד ויגיד לנו שהכול בסדר

אף על פי כן אני מאמין שיש מקום להרחיב את השאלה הספרותית ולתהות האם ניתן לזקק ממנה כלים אמיתיים, צנועים ככל שיהיו, כדי להתמודד עם המבוך האינסופי שנכפה עלינו. אני גם מאמין שכל אחד ואחד נושא כמעט לבדו בנטל האינטלקטואלי והרגשי שכרוך בפענוח הכלים הללו ובעיקר ביישום שלהם, ועל כן אני משיל מעל כתפיי חלק מהיומרה הכרוכה בכך ומעביר אותה הלאה, לקורא.

האם קיים מקום שבו הטלת מגבלות יכולה להיות ביטוי לחופש אמיתי? כאן ראוי להבחין בעיני בין שני סוגים של מגבלות: מגבלות חיצוניות שאינן בשליטתנו ונכפות על אדם מכוח סמכותו של גורם אחר – ממשלה, מפקד, מורה, וכן הלאה, ולמולן המגבלות הפנימיות, אותן אדם בוחר לכפות על עצמו. מטבען של המגבלות החיצוניות הדיון בהם נוטה להיות עקר או ממוקד פרקטיקה ועל כן לא נעסוק בהן כעת. לעומת זאת, ניתן וכדאי בעיני לנסות להתמקד בסוג השני של מגבלות – המגבלות הפנימיות. נחזור רגע שוב לקוף: אותו קוף, שיושב וכותב עד הנצח, יכול להחליט להימנע לחלוטין משימוש באותיות שבצידה הימני של מכונת הכתיבה, דבר זה לא ישנה במאום את העובדה שהוא כבול לישיבה נצחית על כסא, עבד לתכלית שאין לו מושג מה היא. זה האבסורד בחייו של הקוף, ובמובנים רבים זה גם האבסורד בחייו של האדם.

ויקטור פראנקל, הפסיכיאטר היהודי בן המאה ה־20 כנראה יספר לנו שהכוח העיקרי שמניע את האדם הוא השאיפה למשמעות, או השאיפה לתכלית. אותן המגבלות הפנימיות שאדם בוחר או שאינו בוחר להציב על עצמו יכולות לקבל צורה לא כמגבלות פרקטיות, כמו הקלדה על מקש שמאלי במכונת הכתיבה או קניית מכונית כחולה ולא אדומה; הן יכולות להופיע דווקא כמגבלות על צורת המחשבה שלו, המונעות ממנה לקבל כברירת מחדל את תפיסת התכלית הראשונה שקופצת לו לראש. האדם שבוחר להגביל את צורת המחשבה שלו מאלץ עצמו קודם כל להבחין בעובדה שקיימות עוד אפשרויות ולהבין שתפיסת המציאות שלו מורכבת מאוסף של צמתים מנטליים שבחירה באחת מהן אינה מובנת מאליה כפי שניתן היה לדמות. לאחר מכן הוא מאלץ עצמו לחסום לרגע את נתיב ההתקדמות הטבעי שלו לטובת אחד אחר. נתיב זה, עוד יתגלה אולי כטעות, אבל בכל מקרה יחשוף את האדם לדרך שונה להתבונן בה על החיים, דרך שייתכן שיש בה תכלית של ממש.

למעשה, נדמה לי שיותר מכל ראוי לשאול מהניסוי הספרותי של אוליפו את התמונה המסוימת הזאת: במרכז התמונה – אדם אשר מוקף מכל הכיוונים במבוך שאת גודלו אין הוא יכול לשער. למרות חוסר הוודאות שבו הוא שרוי הוא אינו ממהר להתחייב למסלול האחד שעשוי לחלץ אותו במהירות המירבית החוצה, אלא בוחר לחסום את הנתיב הזה ולהציץ לימינו ולשמאלו.

אי־ודאות במבוך היצירה: להתחייב למסלול אחד או להביט לצדדים? החופש כקונספט הנובע מהגבלה (מקור: Unsplash).

דווקא שם, אולי, חולפת במוחו לרגע קט תחושת חופש נשגבת.

דימוי שער: "שני קופים", Shashank Sahay. מקור: Unsplash.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email