-

דקארט הטיל ספק קיצוני בכל וביטל את המציאות עד שלא נותר ממנה כמעט כלום. על הכרה, ספקנות ועל האפשרות שבסוף הדרך – תיתכן גם מעט נינוחות

-

אני חושב, משמע אני קיים. "Cogito, Ergo Sum".

משפט מפורסם זה הוא נקודת השיא, אולי אף הקתרזיס הגדול, של מהלך מחשבתי מורכב ומעורר התפעלות שהגה הפילוסוף הצרפתי בן המאות ה־16 וה־17, מאבות הפילוסופיה המודרנית, רנה דקארט. לצד היותו פילוסוף היה דקארט גם מתמטיקאי ואיש אשכולות במלוא מובן המילה שגם השלים בתחילת שנות העשרים לחייו לימודי משפטים, צבר ידע נרחב מאוד בביולוגיה ורפואה ואף הספיק לשרת בצבא.

כפילוסוף עסק דקארט בשתיים מאבני היסוד של הקיום האנושי שבהן עוסקת הפילוסופיה מאז ראשיתה, נקודת זמן שניתן למקם, לפי גישות מסוימות, אי שם לפני כ־2500 ביוון העתיקה. אבן היסוד הראשונה היא האפיסטמולוגיה, תורת ההכרה של האדם, העוסקת בשאלה מה יכול האדם לדעת על העולם במסגרת ההכרה האנושית. השנייה היא האונטולוגיה, תורת היש, אשר עוסקת בשאלה מה יש בעולם באופן אובייקטיבי, ללא קשר תלות בהכרת האנושית. ניתן לומר בהכללה שלא קיים פילוסוף משמעותי לאורך דברי ימיה של הפילוסופיה שלא עסק באבני יסוד אלו באיזשהו אופן בהגותו.

הויכוח הנצחי

על מנת להבין את החקירה הפילוסופית שלו, נכון להציבה בהקשרה ההיסטורי-פילוסופי – ההקשר שבו פעל והגה דקארט.

הפילוסופיה בעת המודרנית (בין המאה ה־17 למאה ה־20) אופיינה אולי יותר מכל על ידי הוויכוח הניצחי בין האסכולה האמפיריציסטית לבין האסכולה הרציונליסטית. על פי הגישה האמפריציסטית ידע האדם הוא ידע אמפירי המבוסס על ניסיונו של האדם וחושיו. האמפריציסט יטען שאך ורק החושים מאפשרים לאדם לתפוס את המציאות ובלעדיהם אין האדם יכול לחוות את המציאות או לקבל איזשהו מושג או רעיון לגביה. מנגד, האסכולה הרציונליסטית טוענת שהידע האנושי קודם לניסיון ואינו נצבר על ידו אלא ניתן להבנה ללא הניסיון בכלל ורק על ידי חקירה שכלית. הרציונליסט יטען שהשכל האנושי הוא קודם לניסיון ובו למעשה טמון הידע הבסיסי של אדם. הוא יסביר שעל מנת להבין קשר סיבתי, כלומר שלכל תוצאה קדמה סיבתה, חושי האדם אינם רלוונטיים והיכולת האנושית לתפוס קשר סיבתי אינה תלויה בשום ניסיון ובאף אחד מן החושים. 

דקארט היה אחד מיני פילוסופים רציונליסטיים רבים לאורך שנותיה של הפילוסופיה שביקשו לפתור את הוויכוח הבלתי־נגמר סביב התודעה האנושית, מקורותיה ומרכיביה הבסיסיים ביותר. בעיה זו נגעה לו בנקודה רגישה בעיסוקו כמתמטיקאי מחונן שביקש לבחון כיצד ניתן לצבור ידע אמיתי על העולם באמצעות המתמטיקה, והוא אכן ניגש אליה כאל בעיה אלגברית בסיסית. הוא טען שעל מנת לחקור את הסוגיה יש לפרק לצעדים קטנים את התהליך אשר באמצעותו מסייעת המתמטיקה לבני אדם להבין את העולם. רק לאחר שיצליח לבסס את הצעדים שמרכיבים את השיטות המתמטיות בוודאות מוחלטת, יוכל האדם להתחיל לתפוס את משמעותן של השיטות המתמטיות בתפיסת המציאות של בני אדם. 

רק לאחר שיצליח לבסס את הצעדים שמרכיבים את השיטות המתמטיות בוודאות מוחלטת, יוכל האדם להתחיל לתפוס את משמעותן של השיטות המתמטיות בתפיסת המציאות של בני אדם

הסביבה האינטלקטואלית שבה חי דקארט הייתה קרקע פוריה שהפרתה את חקירתו האקדמית בשנים הפריזאיות שלו. ברם, לבסוף דקארט זנח את החקירה המתמטית. ייתכן שהסיבה לכך היא שמקום מגוריו וחייו השתנו מאוד במרוצת השנים. ראשית הוא נדד להולנד, תוך שהוא מבקר לעיתים בצרפת מולדתו, ולאחר מכן עבר לשוויץ בה הוא סיים את חייו. אולם, למרות שהוא זנח את החקירה המתמטית שלו הוא לא הרפה מהבעיה האפיסטמולוגית שהדירה שינה מעיניו. מה בכלל יכולה הכרתו של האדם לדעת על העולם?

מה יכולה הכרתו של האדם לדעת על העולם? מקור: Unsplash.

בעיית כלבי השמש

אחת הפעמים המפורסמות שבהן ניצתה מחשבתו של דקארט בנוגע לשאלה זו היא בעקבות תופעה שנקראת בלעז "פרהליה". נהוג לתרגם את מושג זה ל־"כלבי השמש" אך קשה לפי דעתי לומר שתרגום זה מספק.

בתופעת הפרהליה ישנם שני מופעים אופטיים דמויי הילה צהובה ליד השמש. כאשר תופעת הפרהליה מתרחשת, השמש נראית כאילו לשני צדדיה שני הבזקי אור שלעיתים מתגלים כשני צדדים של צורת עיגול של הילה שמקיפה את השמש. לתופעה אופטית מסקרנת זו יש כיום הסברים פיזיקליים המניחים את הדעת אך את דקארט היא משכה מאוד והוא ניסה בכל כוחו להסביר אותה ולהבין איך בני אדם לפתע רואים את השמש לא כפי שהייתה אתמול ושלשום. מסקנתו, שמבחינה מדעית נקיה איננה רלוונטית עוד היום, הייתה שקיימים גבישי קרח בחלל סביב השמש אשר גורמים להחזרי אור שיוצרים את הפרהליה.

אך הפרהליה הייתה עבורו רק נקודה ציון שסימנה את ראשית המהלך שלו. באמצעות הזעזוע המחשבתי שגרמה לו הפרהליה הוא הבין שתעתוע הפרהליה למעשה יכול להתקיים בכל דבר שקיים. הוא הבין לפתע שכמו שהוא "פיצח" את תעלומת הפרהליה הוא חייב לפצח את כל התעלומות כולן. כך הוא כתב לחברו: "החלטתי לא לפצח רק תופעה אחת… אלא את כל התופעות של הטבע, כלומר את כל הפיזיקה".

תופעת כלבי השמש: נקודת ציון עבור דקארט. מקור: ויקיפידה.

דקארט התקדם צעד אחר צעד. עם כל פסיעה הוא הכיר בכך שהקרקע האפיסטמולוגית שעליה הוא עומד מעורערת יותר ויותר. עם התקדמותו הוא גם הבין שאולי חקירה פיזיקלית אינה עיקר תשוקתו. בסופו של דבר, המסע של דקארט הפך מחקירה פיזיקלית רגילה לחיפוש אחר תשובה לשאלה מקיפה בהרבה: מה האדם יכול לדעת על אותה פיזיקה? ובהמשך לכך – מה הוא יכול לדעת על המציאות שבה הוא חי יום יום שעה שעה?

הפילוסוף הצרפתי השתמש בכל מיני דוגמאות כדי להוכיח את תפיסתו ולהעביר את התחושה המטלטלת של הישמטות הקרקע האפיסטמולוגית המוכרת והנוחה מתחת לרגליו. המאלפת ביותר בעיניי היא הגיגיו בעקבות תצפית על השמש, להבדיל מהפרהליה שעליה דיברנו בשורות האחרונות.

כך הן המחשבות שעלו במוחו הקודח של דקארט בנוגע לשמש: חושיי מבקשים ממני להאמין שהשמש היא עיגול צהוב נעוץ במרחב ואשר גודלו אינו עולה על סנטימטרים ספורים. אך כמובן שאני, כמתמטיקאי ואיש מדע, תופס בשכלי את הידיעה, שאותה גם האסטרונומיה מסבירה לי היטב, שהשמש הוא גרם שמיים גדול מאוד. אני מבין שהיא גדולה פי כמה וכמה מכדור הארץ. אני גם יודע שגרם שמיים זה הוא חם ביותר.

עד כאן הדברים פשוטים. אך מכאן ממשיך דקארט ושואל: אם שכלי המפואר סייע לי כה רבות בהכרת תכונותיה האמיתיות של השמש ומנע ממני מלשגות באמונה שהשמש היא עיגול קטן וצהוב, אזי, אולי חושיי מטעים אותי במקרים נוספים? אולי ישנן עוד תפיסות של המציאות כפי שאני תופס אותה על פי חושיי שהן למעשה מוטעות ושהשכל שלי עדיין לא הספיק להבין? אולי אלו רק אשליות ושכלי טרם הספיק לחשוף בפניי את האמת? אולי בעצם כל התפיסות של המציאות כפי שאני תופס אותה אינן נכונות כלל ועיקר והמציאות כפי שאני תופס כלל אינה קיימת?

להטיל ספק בכל

מהלך מחשבתי מסוג זה חזר בהגותו של דקראט מספר פעמים במלבושים שונים אך חתר תמיד לאותה נקודה – להטיל ספק בהכל. ממנו נולד מה שמכונה "הספק הקרטזיאני" הנודע שבמסגרתו הטיל דקארט ספק בכל דבר שידע עד לאותה נקודה. דקארט הטיל ספק בקיום המציאות, הוא הטיל ספק בחדר שבו הוא ישב, הוא הטיל ספק בערות שלו (שהרי אולי הוא עכשיו חולם, רק שאינו מודע לכך שהוא בעצם חולם); הוא הטיל ספק בקיום הגוף שלו, הוא הטיל ספק בקיום של אלוהים ובסופו של דבר הוא הטיל ספק בקיום שלו כישות עצמאית אשר נבדלת משאר המציאות ואשר ניתן לכנותה אדם. ובמילותיו שלו:

החלטתי לסלק ממחשבתי את כל הדעות השגויות שספגתי לתוכי

דקארט חשב כך באמת ובתמים. בספריו המפורסמים "מאמר על המתודה" ו־"הגיונות על הפילוסופיה הראשונית" ניתן לחוש בתחושת האובדן שליוותה את ההבנה הפתאומית שלו שבמסגרתה כל בסיסי הידע שלו נשמטו מתחת לרגליו בן רגע. אפשר לחוש את הקושי שהוא חש כאשר הוא הבין שהוא לא יכול יותר להסתמך על חושיו כדי לקבל מידע אמיתי על המציאות ועל העולם. קיננה בו המחשבה שאולי השכל האנושי עדיין אינו מתקדם מספיק כדי לחשוף את שאר המיסקונספציות שהחושים מובילים אליהן, אך שאולי ברגע שיתקדם עוד ועוד הוא יחשוף את שקריה של המציאות ויפרק אותה לחלוטין יסוד אחר יסוד עד למצב שבו המציאות אינה קיימת והיא כל כולה אשליה אחת גדולה.

הוא הטיל ספק בקיום הגוף שלו, הוא הטיל ספק בקיום של אלוהים ובסופו של דבר הוא הטיל ספק בקיום שלו כישות עצמאית אשר נבדלת משאר המציאות ואשר ניתן לכנותה אדם

נקודת השפל הזו הביאה את דקארט לנסות ללא הרף להבין על מה כן ניתן להגיד שהוא קיים? קרי, מה קיים ללא כל צל של ספק וללא עוררין! מחשבה מטרידה זו העלתה אותו גם לנקודת השיא של הגותו. לאחר שהבין שכל שיש זה להטיל ספק הוא גם מצא את הדבר היחידי שעליו אין עוררין ולא ניתן להטיל בו ספק: העובדה שישנה תודעה כלשהי (התודעה שלו) ששואלת את השאלות האלו וחושבת אותן ללא הרף. זה הדבר היחידי שלא ניתן להטיל בו ספק. הגם שכל יסודותיה של המציאות הם רעועים ואפשר שהם אשליה מתוחכמת פחות (שהצלחנו לגלותה) או מתוחכמת יותר (שעדיין לא הצלחנו לגלותה), עצם העובדה שיש מחשבה שמטילה ספק בכל זה, בזה לא ניתן להטיל ספק!

דקארט המשיך בקו זה. הוא הצהיר שתודעתו ששואלת שאלות ומטילה ספק אינה תלויה בכל מציאות חושית שהיא. הוא הוסיף כי גם אם גופו שלו הוא רק אשליה מתוחכמת ששכל האדם עדיין לא הצליח לעמוד על טיבה, את התודעה שלו כמטיל ספק לא ניתן בכל מקרה שהוא לפתור כאשליה והיא קיימת גם אם כל שאר הידיעות על עולם הן אשליה. כך הוא גם הגיע למסקנה החד־משמעית היחידה שאותה הוא יכול היה להסיק מחקירתו הפילוסופית וכך נוצר המשפט המפורסם: אני חושב משמע אני קיים! העובדה שיש משהו שחושב את המחשבות האלו היא הדבר היחיד שניתן להגיד עליו בוודאות שהוא לא ניתן לערעור.

אחרי שהטיל ספק בכל, ונשאר עם הוודאות בעצם הטלת הספק, טרח דקארט, אט אט, לבנות בחזרה את הכרת המציאות. נקודת המוצא הייתה הידיעה שישנה תודעה חושבת ומטילה ספק שהיא תודעתו וכן הידיעה שאלוהים קיים והוא טוב ומיטיב.

ההנחה הזו לגבי אלוהים עשויה להיראות לנו זרה, אך מבחינת דקארט היא נבעה מהיסק לוגי טבעי. את קיומו של אלוהים דקארט הסביר על ידי כך שמרגע שהוכחה קיומה של תודעה בלתי־ניתנת לערעור יש לזכור גם שתודעה זו היא בלתי מושלמת שהרי היא נוטה להיתפס לשגיונות ואשליות. בהינתן העובדה שהתודעה אינה מושלמת, מתחייב, כך הסביר דקארט, שיש משהו שהוא כן מושלם – הלא הוא אלוהים. דקארט, ממגוון סיבות, דתיות, חברתיות אך גם לוגיות לשיטתו, קבע שאלוהים הוא טוב. בהינתן קביעה זו מובן שהמציאות שאותה תווה אלוהים לבני אדם אינה אשליה או מציאות שגויה שהגה שד רע וזדוני. זה למעשה מה שאיפשר לדקארט להסתמך על הכרת המציאות כפי שהיא נגלית לבני אדם תוך, כמובן, הנכחת מגבלות החושים והבנה שאי אפשר להסתמך עליהם בלבד. כפי שניתן לראות, לאחר סיבוב מחשבתי ארוך מאוד חזר דקארט בסופו של דבר להכרת המציאות וקיבל אותה פחות או יותר כפי שהיא.

מסקנות אלו, על אלוהים וטובו הגדול, הביאו את דקארט גם לתובנות מעט יותר נינוחות בסופו של מסעו המפרך:

אם אתה אכן מחפש אחר האמת, הכרחי שלפחות פעם בחייך תטיל ספק, עד כמה שניתן, בכל הדברים

מהלך ספקני אמיץ

דקארט "זכה", כמובן, לביקורת ענפה על מגוון רחב של חורים בהגותו. אחד הבולטים מביניהם הוא העמדת רוב רובה של ההכרה במציאות על כך שאלוהים הוא טוב ונותן לבני אדם להכיר מציאות שהיא אכן אמיתית או קרובה למציאות האמיתית. ביקורת נוספת ונוקבת יותר הופנתה אליו מצד אחד הפילוסופים המשמעותיים ביותר בעת המודרנית אשר נחשב לזה שהכריע את הוויכוח האמפיריציסטי-רציונליסטי בספרו הקנוני "ביקורת התבונה הטהורה", עמנואל קאנט. 

לסכם את ביקורתו של עמנואל קאנט ללא רקע מתאים על הגותו ותפיסותיו – לא ניתן; הגותו של קאנט היא מורכבת, ענפה ורבת רבדים. אך בכל זאת, במבט חפוז, נאמר שקאנט האמין שחושיו של האדם מכוננים במידה רבה על ידי העצמים הקיימים במציאות אשר הם אלו שמאפשרים לאדם להכיר את חושיו ולהשתמש בהם. אולם דקארט, מסביר קאנט, מבסס את תפיסתו את עצמו על ידי ביטול המציאות. כשדקארט הטיל ספק בקיומה של המציאות, טען קאנט, הוא הוציא אותה מכלל שימוש בהכרת עצמו ובהכרת העולם ולכן לא ניתן להתקדם לכדי מסקנות אמיתיות. בנוסף, הסביר קאנט, דקארט לא יכול היה להכיר בעצמו ללא נקודת אחיזה כלשהי במרחב הזמן, שכן אין משקל כלל לטענה כי "אני קיים" אם אין לאותו "אני" נקודת ייחוס במרחב הזמן שמולה "נמדדות" המחשבות. 

דקארט לא יכול להכיר בעצמו ללא נקודת אחיזה כלשהי במרחב הזמן, שכן אין משקל כלל לטענה כי "אני קיים" אם אין לאותו "אני" נקודת ייחוס במרחב הזמן שמולה הוא מודד את מחשבותיו

ניתן כמובן לבקר את דקארט כפי שעשו זאת קאנט ורבים וטובים אחרים. אך לא ניתן להתעלם מהמהלך הספקני האמיץ שהוא ביצע. קשה לזלזל בכך שלכל אורך הדרך הוא נשאר נאמן לדרכו ולהטלת הספק – גם כאשר הוא נדרש לוותר על הכרות קודמות שעליהם נשענו, ועוד נשענים, הרוב המוחלט של בני האדם. דקארט נשאר נאמן להבנותיו, להגיונותיו ולספקנותו שלא הרפתה ממנו. האומץ הפילוסופי הרב של דקארט מרשים במיוחד לאור המציאות החברתית והאנושית שבה הוא חי כאדם דתי בן המאות ה־16 וה־17. באותה התקופה לטעון שאלוהים, גם הוא, אולי אינו קיים והמציאות כולה מוטלת בספק גמור היה מהלך מסוכן. להוציאו לאור בקרב הקהילה הפילוסופית, הדתית והחברתית, היה מסוכן שבעתיים. מכל אלו לא נותר לנו, לעניות דעתי, אלא להתפעל. עלינו להודות לו על שנשאר נאמן לעצמו ולא רפו ידיו – כך זכינו אנו בהגות יוצאת דופן שממשיכה להוות בסיס לדיונים פילוסופיים מעמיקים גם כ־350 שנים לאחר שנכתבה. 

הספק הקרטזיאני הפך להיות כה מוטמע בתרבות המודרנית שנדמה שהוא היה שם תמיד. למשל, נוטים לייחס את הספקנות הגדולה המלווה את העת המודרנית להגותו של דאקרט וכן את הטלת הספק המוחלטת באלוהים שהביאה עמה את החילוניות. יתכן שגם את הספקנות התמידית והנוקשה שבה מתנהל המדע של ימינו, ספק שהוא תנאי להתקדמות המדעית, אפשר לייחס במידה כזו או אחרת לספק העוצמתי של דקארט. אף ייתכן כי רגליו של הפוסט-מודרניזם, שבבסיסו עומד רעיון הטלת הספק באמיתות הגמוניות וחיזוק הסובייקט ותפיסתו, נטועות גם הן, בין היתר, גם בספק הקרטזיאני. 

כמובן, לא נכון לומר שדקארט אחראי ישיר לכל אלה. אך הענקת מקום ראוי לספק, הבאתו לקיצון במקרים מסוימים והסתכלות ביקורתית מעודדים גם היום מהלכים מחשבתיים מעוררי התפעלות. הדיהם של מהלכים אלו מורגשים היטב ביום יום של כל אחד מאיתנו. ועם כל זאת אל לנו לשכוח שדקארט התאמץ מאוד גם לבנות הכרת מציאות מחודשת אחרי שהטיל ספק בהכל. בכך, אולי, רצה להשאיר לנו מסר: שכל מהלך ספקני אמיץ הוא רק תחילתו של מסע לבנייה מחדש. אולי המחשבה שמהלך כזה אפשרי – לקום מתוך הריסות הספקנות – יכולה להשרות בנו, ולו רק לרגע, מעט נינוחות.

דימוי שער: "אדם בחולצה אפורה יושב על צוק", Elijah Hiett. מקור: Unsplash.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email