סופרים ובמאי קולנוע יודעים שלא ניתן לספר סיפור באופן אובייקטיבי. בדומה להם, אנו מתבוננים בדברים דרך עדשת העין ומספרים לעצמנו, באופן מוטה למדי, את הסיפור שהוא התרחשות חיינו

-

במובן מסוים, החיים הם סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו (תמונה מתוך הסרט Blow-up).

אם אני יודע משהו, דומני שאני יודע להביט, וכן שכל מבט נגוע בכזב, כי הוא אשר משליך אותנו הכי רחוק מעצמנו, בלי שום ערובה [...]. אם מודעים מראש לאפשרות הכזב, המבט נעשה אפשרי. אולי די להבחין היטב בין המבט לבין הדבר שמביטים בו, להפשיט את הדברים מכל הבגדים המיותרים. וכל זה, כמובן, קשה למדי.

— חוליו קורטאסר, 'הרוק של השטן'

אמנות הסיפורת מורכבת בהרבה מכפי שהיא עשויה להיראות. סיפור הוא ייצוג מסוים של עולם, של מציאות בדיונית, כאשר המספר, או במבט־על, המחבר – הוא האחראי על התיווך בין אותו עולם מיוצג לבין הקורא.

כאשר סופר יושב לצד שולחן הכתיבה ועוסק במלאכתו, עליו להחליט החלטות מודעות רבות כדי שיצליח לייצג נאמנה את המציאות שהוא מעוניין לשקף. אחת הבחירות המרכזיות בהן הכותב נתקל בעת כתיבתו, תוך המרת רצף אירועים לכדי טקסט מלוכד, היא מי יהיה המספר – הלא הוא זה שיתווך את הסיפור לקורא. האם המספר צריך להיות כל־יודע, מרוחק ואמין? או שמא עדיף שיהיה דמות מבפנים, מעורבת, שמספקת את הזווית האישית שלה לעומקה – אך מהימנה פחות? התשובות לשאלות אלו הן קריטיות עבור שאלת אופן ייצוג העולם הסיפורי. ההכרעה בהן, שכאמור עשויה להיראות אינטואיטיבית, נראית פתאום כמעשה בעל משמעות לא מבוטלת.

תארו לכם למשל ש־'התפסן בשדה השיפון' של ג'יי. די. סלינג'ר היה כתוב בגוף שלישי, במקום בגוף ראשון, מנקודת מבטו של מספר־על שאינו משמש כדמות בסיפור. ייתכן שהיינו מזדהים יותר עם הדמויות המבוגרות שהולדן קולפילד מגדף, נרתעים מניבולי הפה שהיה מוציא מפיו ומהתנהגותו הגסה, ולא מן הנמנע שהספר לא היה מקבל את ההד שקיבל: סמל למרד נעורים נחוץ המבקר את עולם המבוגרים המזויף, ושופר משמיע קול עבור דור שלם. הולדן הוא דוגמה למספר לא מהימן לחלוטין, שאת ייצוג העולם הסיפורי אנו מקבלים דרכו. ללא תיווכו הבלעדי הדברים היו נקראים אחרת לחלוטין.

במהלך חיינו, אנו נחשפים לסיפורים ומספרים סיפורים בלא הפסק. ספרות כתובה היא דוגמה אחת בלבד, ואולי יומיומית פחות מהיתר: שמועות מתרוצצות, בדיחות שאחרים מספרים, סיטואציות משונות שאליהן מציצים אם פותחים דלת לא נכונה. למען האמת, ניתן לומר שהמציאות כולה, היא סיפור שאנו מספרים לעצמנו אשר נבנה מגירויים שאנו קולטים בחושינו המוגבלים. אם כך הדבר, וחיינו הם יותר סיפור שאנו סופחים דרך זווית ראייה מוגבלת מאשר מציאות מוחלטת – כיצד הכי ראוי לכתוב סיפור?

אם כך הדבר, וחיינו הם יותר סיפור שאנו סופחים דרך זווית ראייה מוגבלת מאשר מציאות מוחלטת – כיצד הכי ראוי לכתוב סיפור?

בשאלות אלו ובשאלות דומות, מסתבך הצלם החובב רוברטו מישל – הדמות הראשית והספק-מספר של הסיפור הקצר 'הרוק של השטן' (מתוך 'שמיים אחרים'), שחיבר חוליו קורטאסר הארגנטינאי, מגדולי הסופרים בשפה הספרדית. בשורות הבאות אדגים את ההתלבטויות הסיפוריות דרך עיניו של מישל, אשר משקפות דילמות של כל אחד מאיתנו במהלך חיינו, כך נראה לי.

הטיול של רוברטו מישל

רוברטו מישל מטייל ברחובות פריז עם מצלמה בידו בכוונה למצוא מושאי צילום מעניינים. הוא נתקל באינטראקציה בין נער ואישה מבוגרת, בה נדמה כי האישה מפתה את הנער התמים. מישל מצלם אותם. כאשר האישה שמה לב כך, כועסת ודורשת את סרט הצילום – הנער בורח, ואיש בכובע שחור שישב במכונית בצד הדרך, מתערב לטובת האישה. מישל מסרב לתת את סרט הצילום, וחוזר לביתו. 

כעבור כמה ימים, הוא מפתח את התמונות ומביט בהן מקרוב, הוא מגלה רמזים מחשידים אותם הוא מגדיל בפיתוח שוב ושוב. או אז הוא מבין שההתערבות הלא-מכוונת שלו בסיטואציה, באמצעות צילומה, הצילה את הנער מניסיון חטיפה בידי האישה הבלונדינית והאיש בכובע השחור.

רצף האירועים של הסיפור לכאורה ברור וניתן לפריסה בהירה ומלוכדת, כפי שעשיתי כעת. אך בפועל, כפי שתראו, מדובר בסיפור רווי כתיבה ניסיונית ורבדים של משמעות. 'הרוק של השטן' מכיל טלאים של סיפורים, המרכיבים יחדיו סיפור מסועף, שמסופר על-ידי מספר אמורפי בעל מודעות מוגברת ומבלבלת לעצם המורכבות הטמונה בפעולת הסיפור.

העיסוק של המספר בחתירה בלתי אפשרית לשיקוף המציאות כולה באופן המדויק ביותר, מתבטא כבר במשפט הראשון של הסיפור: 

"לעולם לא ייוודע כיצד יש לספר את זה, אם בגוף ראשון או שני, או בגוף שלישי רבים, או אולי להמציא בלי הרף צורות חדשות, שאף הן לא יועילו".

— חוליו קורטאסר, 'הרוק של השטן' 1

ואכן, הגוף בו הסיפור מסופר משתנה ללא הרף, משל קורטאסר מספר הסיפור החליט לערוך ניסויים כדי לבדוק את הגוף ההולם ביותר. נראה שכאן טמונה דילמה משמעותית ראשונה – הפנמת ההבנה שכל אופן שבו המספר יבחר לספר את הסיפור, יקנה לו משמעויות אחרות וזוויות שונות. המספר נאבק בעיקשות עם כתיבתו שלו כדי שלא להחסיר אף פרט, זווית או השתלשלות אפשרית, אולם הוא נתקל במוגבלות של השפה. השפה אינה יכולה לבטא בו־זמנית את תפיסתן של כל הדמויות המתוארות, להכיל את המרחב כולו, ומאלצת אותו לבחור.

גם את החלל והזמן הסיפוריים מישל מתקשה לתפוס ולהעביר באופן מלוכד. הוא כותב בהווה על סיפור שהתרחש בעבר ובעת כתיבתו כמו חווה אותו שוב. אולם הכתיבה בהווה היא בעייתית. ההווה מסתנן לסיפור, מבלבל וקוטע את הייצוג של העבר:

זה יהיה קשה כי אף-אחד אינו יודע מיהו באמת המספר, אם אני מה שקרה או מה שאני רואה [בהווה] (עננים, ולפעמים יונה), או אם אני פשוט מספר איזו אמת שהיא אך ורק שלי.

— חוליו קורטאסר, 'הרוק של השטן'

זאת ועוד, מהר מאוד ההווה של מישל הופך לעבר, ונראה שנוסף לכל – גם הסוגייה הזו מעלה בו תהיות במהלך פעולת הסיפור ומסיחה את דעתו: "גם עכשיו (איזו מלה, עכשיו, איזה שקר מטומטם)".

הציטוטים הללו הם כמה דוגמאות לדילמה הבלתי פתירה של המספר, המשתקפת, בין השאר, גם בשימוש במשפטים הכתובים בין סוגריים. מצד אחד הם קוטעים את רצף הקריאה, אך מצד שני הם משקפים את המחשבות השניות של המספר לגבי המשפט שנכתב אך לפני רגע. אותם סוגריים גם מכילים את הדברים שהמספר רואה בהווה, בשעת הכתיבה, סימן לכך שהוא אינו מצליח להתנתק מחוויתו העכשווית בעוד הוא שקוע בכתיבה על העבר. מישל קרוע בין רצונו לחתור לאמת ולשקף את המציאות במדויק, לבין מודעותו למגבלות תפיסתו כבן־אנוש. הוא מעוניין להיות מספר מהימן בעיני הקוראים ובעיני עצמו, אך הוא נאבק עם קיבעונות אפשריים בתפיסת המציאות הסובייקטיבית שלו ועם נטייתו הטבעית להפליג בדמיונות. הקיבעונות הללו מתגלים לו יותר מכל, כאשר הוא מבין שפירש את הסיטואציה שהיה עד לה במסע הצילומים אליו יצא, באופן מוטעה. 

דומה שהרהוריו של המספר מדגישים שאלה אחת, רחבה, ובמובן מה גם עתיקה: האם בכלל קיימת אמת שניתן לספרה במדויק? האם אכן ניתן לטעון כי כל שאנו חושבים, רואים, שומעים, הוא סיפור שאנו מספרים לעצמנו? ואם אין אמת אחת ואין דרך לשקף אמת, איפה המקום שלנו לספר סיפורים בתוך כל זה? כאמור, זו שאלה רחבה – קורטאסר לא יכול היה לתת לה מענה בסיפור הקצר שכתב, ויהיה זה מגוחך לשאוף לכך במאמר זה. עם זאת, יש מה לעשות – ניתן לצעוד צעד קטן בכיוון. לשם כך תשמש לנו המצלמה כמשל.

הקליק של המצלמה

כשמישל מהלך ברחובות פריז, הוא בוחר לקחת עימו את המצלמה. בחירה שהתבררה כגורלית, שכן היא זו שאיפשרה לו לבחון את חווייתיו מאותו יום גם למפרע: רק לאחר שפיתח את התמונות שצילם, הוא הבין שהאירוע שלו הוא היה עד היה למעשה ניסיון חטיפה.

חווייתו של מישל כמספר, מתבטאת באנלוגיה עם המצלמה שבה הוא משתמש. המצלמה מקבילה לו מעצם הכוח שהוא נותן לה כמספרת עצמאית. התמונה שהיא מפיקה – היא סיפורה. אולי בשל מוגבלות השפה בשיקוף המציאות, ושאיפתו העקבית לתפוס את המציאות במדויק עד כמה שניתן, מישל פונה לצילום. הוא מעיד על עצמו שהוא "חוטא בספרות, בבדיות שאין להן אחיזה במציאות", ולא מן הנמנע שהמצלמה נועדה לאזן נטייה זו.

המצלמה היא כמו עין נוספת שאינה שלו אך נתונה לחסדיו. זווית־הראייה של המצלמה תמיד זמינה ומשמשת כקביים לספיגת המציאות הסובבת. עם זאת, מישל מודע גם למגבלות המצלמה:

פעולת הצלם תמיד כמוה כוויתור על השקפת עולמו האישית לטובת זו שכופה עליו המצלמה הערמומית.

— חוליו קורטאסר, 'הרוק של השטן'

האנלוגיה בין המצלמה לבין המספר מתבטאת אם כן גם בבעייתיות הנובעת מהיות שניהם בעלי השקפה מקובעת, מוחלטת ומוגבלת על המתרחש בעולם. מישל מבין שגם למצלמה יש השקפה, ואין לקחת את התמונה שהיא מציגה כאמת מובנת-מאליה – אף היא מצלמת מזווית אחת בלבד, כולאת רגע אחד בלבד בתבנית כימית ומוציאה בלית ברירה פרטים שאינם מצליחים להידחס למסגרתה. כפי שלשפה, הכלי של המספר, יש מגבלות – כך גם לתמונות יש.

[…] גם למצלמה יש השקפה, ואין לקחת את התמונה שהיא מציגה כאמת מובנת-מאליה – אף היא מצלמת מזווית אחת בלבד, כולאת רגע אחד בלבד בתבנית כימית ומוציאה בלית ברירה פרטים שאינם מצליחים להידחס למסגרתה

המעורבות של מישל בסיפור, אודות המפגש שהיה עד לו בין הנער והאישה, היא לכאורה מצומצמת ביותר. הוא לא השתתף בו, אלא רק צפה. אך עם המשך השתלשלות העניינים, עולה השאלה העקרונית, האם בכלל קיים מספר שאינו מעורב?

מישל צפה באינטראקציה בין האישה והנער, עד שהאישה והנער שמו לב לנוכחותו. הכיצד שמו לב אליו? בשל העובדה הפשוטה שהוא נעמד בזירת האירוע? אציע השערה על פיה מה שחשף את נוכחותו היה לא אחר מצליל המוכר לכולנו – הקליק שמשמיעה המצלמה בעת מעשה הצילום. הצילום, התיעוד של הסיטואציה, גרם למסלול הסיפור להשתנות. מישל והמצלמה כאחד הפכו ברגע הקליק שלא במתכוון, מצופים סבילים למשתתפים פעילים בקביעת מהלך הסיפור. פעולת הצילום של מישל, שהיא כמקבילה לפעולת הסיפור שלו, גרמה למעורבותו בסיפור.

המצלמה כולאת רגע אחד בלבד בתוך תבנית כימית (מתוך הסרט Blow-up)

קליק זה הוא אולי דוגמה לאפקט הצופה, מונח הנמצא בשימוש במדעי החברה ובפיזיקה – בפרט במכניקת הקוונטים. המונח מתייחס לכך שעצם הצפייה והמדידה של אירועים וחומרים בעת ביצוע ניסויים, משפיעים על תוצאות הניסוי ומשנים את האירוע הנצפה. ג'ון גריבין כתב בספרו על פיזיקת הקוונטים: "שום דבר אינו אמיתי עד שלא צופים בו". כלומר, גם הוא טוען שעצם הצפייה משנה. אך אולי בניגוד לדבריו, ובהתחשב באפקט הצופה, דווקא הצפייה הופכת את הדבר לאמיתי פחות.

בפיזיקה למשל, מכשירי מדידה בהם משתמשים בניסוי, משנים את מצבם של החומרים עליהם מבקשים לבצע את המדידה הפיזיקלית, וזאת בשל האינטראקציה המחויבת להיות ביניהם עבור המדידה.

אפקט הצופה הוא אפקט שקיים במידת־מה בכל סיפור שבו אנו נתקלים, ובכל סיפור שאנחנו רוצים לספר. המשמעות הרחבה של האפקט הזה היא שלא ניתן להיות מספר שאינו מעורב, גם אם נדמה לנו שרק צפינו במתרחש ולא לקחנו חלק. אנחנו מותירים אחרינו קליקים קטנים של המצלמה המנטלית שבנו, המתעדת ומנתחת סיטואציות. אנו נוטים להתעלם מאותם קליקים, ושוכחים שבפועל שאנו משנים ללא הרף את את המציאות הנצפית. הקליקים המפוזרים לכל עבר יכולים לבוא לידי ביטוי בשינוי הסיטואציה עצמה בשל ההתערבות בה בזמן הווה – חשבו על תצפיות אנתרופולוגיות, בייחוד אלו שנעשו בתחילתה של האנתרופולוגיה: האין צפייתו של אדם זר על בני תרבות שונה משלו, משפיעה על התנהגותם ובכך משפיעה על הניתוח האתנוגרפי שעורכים החוקרים?

אפקט הצופה - עצם הצפייה משנה את המציאות (מתוך הסרט Blow-up).

הקליקים באים לידי ביטוי גם בתפקיד הפרשני שאנחנו ממלאים – אנחנו מפרשים סיטואציה, נוצרים אותה ומעבירים את זיכרונה באופן המותאם לזווית ההסתכלות שלנו. גם כאן דוגמת האנתרופולוגיה הקלאסית רלוונטית. האנתרופולוגים היו עדים בעת תצפיותיהם להתנהגויות של בני תרבויות נידחות בעלות נורמות שונות לחלוטין, וניתחו את המראות מבעד לעיניים אתנוצנטריות. כך נוצרה גישת האבולוציוניזם החברתי – שכיום כמובן איבדה לגיטימיות ותקינות – לפיה האנושות נמדדת על פני רצף התפתחותי… התרבות המערבית היא כמובן שיא הקידמה, ובהשוואה אליה יתר התרבויות ממוקמות היכנשהו בחלק התחתון של הציר.

בהקשר של סיפורנו – מישל בחר לצלם את התמונה "מזווית שהשאירה בחוץ את המכונית השחורה הנוראית, אבל כללה את העץ ההוא, הנחוץ לשבירת הרקע האפור מדי". בבחירות שהוא עושה, מחסיר פרטים ומוסיף אחרים, מישל למעשה מביים את הסיפור, מתערב בו והופך אותו לסיפור אחר, לסיפור שלו – אף אם מתוך מטרות אסתטיות גרידא.

גם אנחנו, ממש כמו מישל, וכמו המצלמה שהוא אוחז בה, מביימים בראשנו את הסיטואציות להן אנו עדים ביום יום אף בלי משים; בסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים, ובאופן שבו אנו קולטים את המציאות ומעבדים אותה בדרכינו המוגבלות, מותירים נקודות עיוורון מסוימות ומתמקדים בפרטים בודדים.

אשליית הראייה

בחוש הראייה נעוצה אשליה. יותר מכל חוש אחר, הראייה מקנה תחושה של צפייה אובייקטיבית ומדויקת במתרחש. האדם רואה את העולם החיצון ומאמין שהמראות הללו הם בדיוק כפי שהוא רואה אותם, ושהם מהימנים דווקא בזכות חיצוניותם. אולם בשל האשליה הטמונה בחוש הראייה, אנו שוכחים שאין זה הכרח כי מראה עינינו חושף אותנו לאמת. המבט "משליך אותנו הכי רחוק מעצמנו"; אנו מקבלים אותו כאמיתי בלי קשר לנו, ושוכחים שהעיבוד של המראות שאנו קולטים מתרחש בתוכנו, ושהוא עשוי לשנות את התמונה.

גם המצלמה, שהיא מכונה דוממת ולמעשה אינה נחווית כמספרת של ממש – נותנת לנו תמונה מזווית מסוימת, עם מיקוד מסוים, במסגרת מוגבלת. היא מחסירה פרטים ומותירה אחרים. בכך היא נותנת מידע בתיווך מסוים, ואינה מהימנה כפי שאנו עשויים לתפוס אותה. על-כן, מישל דוגל בהפרדה בין המבט לבין מושא-המבט; מתוך ניסיונו העיקש שלא ליפול למלכודת ולאשליה של הראייה כמו של המצלמה, לראות את הדברים בהירים עד כמה שניתן ולמנוע נקודות עיוורון בתפיסתו את העולם.

אך כפי שאפקט הצופה גורס, אילו אין אפשרות לערוך הפרדה בין מבט למושא-מבט כל עוד אתה מתבונן בו ובכך עשוי גם לשנות אותו, האם עובדה זו מבטלת את הערך של ניסוי, של תיעוד, של ספרות ובאופן כללי – של סיפוק יצר הסיפור המקונן בכולנו? הרי מחד גיסא, המצלמה עזרה למישל בכך שעזרה לו לבחון את הסיטואציה שוב ושוב, לנתח אותה לעומקה ולבסוף להגיע ל־'אמת', עד כמה שניתן להגיע לאחת כזו. מאידך גיסא, היא מיסגרה את מבטו, וסביר שהיא הובילה להטייה בהסתכלות שלו מלכתחילה.

אם כן, אולי הידיעה על מגבלות התפיסה ועל נקודות העיוורון שלנו, אינה מבטלת את חשיבות התיעוד, כמו גם את הניסיון האנושי לספר ולפרש את המציאות. אולי המודעות למגבלות הללו בעיקר נועדה להוסיף פרט שכדאי להתחשב בו, כאשר אנו מספרים לעצמנו את הסיפור הגדול שהוא חיינו.

על כן זכרו – בכל מבט שאתם שולחים, בכל כיוון, בכל עת ובכל שעה, הטו אוזן לצליל הבלתי-רועש הזה, התמים רק לכאורה, שאתם והסובבים לכם מפיקים מבלי משים: הקליק של המצלמה.

דימוי שער: "מצלמת Canon DSLR שחורה מרפחת", Jakob Owens. מקור: Unsplash.

1. קורטאסר, חוליו. "הרוק של השטן". שמיים אחרים. תרגום: טל ניצן. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email