על התנועה

15/07/2020

/

בין גישה הרואה תנועה כאשליה שלא באמת קיימת מחוץ למחשבה האנושית לגישה הרואה תנועה בתור הצורה הגולמית ביותר של קיום - צצים שוב ושוב פרדוקסים ושאלות לגבי זמן, דיכוטומיה ושינוי

-

בשיח על טבע המציאות התנועה תופסת מקום מסקרן בהחלט. ראוי להתחיל מהגדרת המושג, אם כי כאשר דנים בקונספט בעל רמת מופשטות גבוהה כגון תנועה, ובמיוחד כאשר דנים בו בהקשר של האופן בו הוא שזור באריג המציאות, אל לנו לצפות שמשימה זו תהייה קלה. ההגדרה הקלאסית, שהיא גם זו האינטואיטיבית, מגדירה תנועה בתור שינוי מיקום של גוף במרחב. על פני השטח (תרתי משמע) ניתן להסתפק בהגדרה זו, אך אם נצלול מעט עמוק יותר נשים לב שהגדרה זו יוצאת מנקודת הנחה שישנו מרחב וישנם גופים – וזוהי הנחת עבודה אשר לא כולם יוצאים ממנה, בטח שלא בתחומים כל-כך מסתוריים ואבסטרקטיים כגון אונטולוגיה ומטאפיזיקה.

במידת מה של פשטנות ניתן לומר כי הגישות אודות משמעותה של התנועה בשאלת טבע הקיום נעות על ציר אשר בקצהו האחד הרלוונטיות של התנועה להבנת היקום ומקומינו בו הינה מזערית ביותר, בעוד שבקצה האחר ישנו מי שרואה את התנועה בתור הדבר היחידי או לכל הפחות העיקרי אשר קיים, ועל כן לא ניתן להבין את המציאות לעומקה מבלי לקחת בחשבון את התנועה כפרמטר מרכזי במשוואת האקסיסטנציאליזם הנכספת. אתחיל את הדיון מהקצה הראשון של הציר – זה המטיל ספק בעצם קיומה של התנועה.

מעשה בזוג רצים

זנון מאליאה, פילוסוף יווני אשר מתוארך למאה החמישית לפנה"ס, היה ככל הנראה, על פי הרישומים ההיסטורייים, אחד הראשונים לדון בטבע התנועה. למען האמת, זנון לא רק שדן בטבעה, אלא הטיל ספק מטלטל בהיתכנותה והעלה את הסברה מרחיקת הלכת כי התנועה היא למעשה אשליה, כלומר תופעה שלא באמת קיימת. זנון הדגים את טענתו השערורייתית בניסוי המחשבתי המעניין שלהלן.

ביום קיץ יפה מתהלך לתומו אכילס, מגדולי הגיבורים המיתולוגיים, בין מרחביה היפים של יוון העתיקה, כשלפתע נתקל בצב. הצב, הנחמד אך הראוותן, קורא תיגר על אכילס האצן המצטיין, בתחרות ריצה מנקודה א' לנקודה ב'. הגיבור היווני, אשר נעלב מעט מכך שהצב האיטי בכלל מעלה על דעתו שיוכל להביס אותו, מסכים לאתגר – אך רק בתנאי שאדון צב יקבל יתרון משמעותי ויתחיל את מסלול הריצה כשהוא קרוב יותר לקו הסיום, כפי שמודגם באיור הבא:

עובר אורח אקראי מזניק את השניים, אשר יוצאים לדרכם במלוא המרץ. לאחר פרק זמן כלשהו, נגדיר אותו X, מגיע אכילס לנקודה ממנה החל הצב את המרוץ. רק שהצב, בינתיים, התקדם מרחק מה. הצב איטי יותר לעומת אכילס וגמע פחות מטרים ממנו במהלך פרק זמן X, אך הוא עדיין מוביל עליו.

חשוב להתעכב על נקודה זו, שכן כיאה לפרדוקסים, הבלבול יכול להיווצר בשלבים שונים של התהליך, וזהו אחד מאותם השלבים המועדים לפורענות. על כן נשוב ונדגיש: אכילס רץ מהר יותר מן הצב. בפרק זמן X המרחק אותו עובר אכילס גדול יותר מהמרחק אותו עובר הצב, אך כמובן שגם הצב, בפרק זמן X, עובר מרחק כלשהו. אם, לצורך ההסבר, אכילס רץ במהירות המרשימה של 10 מטרים לשניה והצב קיבל יתרון פתיחה של 100 מטרים אזי לאכילס תידרשנה 10 שניות מרגע ההזנקה על מנת להגיע אל נקודת ההתחלה של הצב. הצב התחיל גם הוא לרוץ מרגע ההזנקה, אך במהירות נמוכה משל אכילס, נאמר מטר אחד לשניה, לצורך הדוגמה (באיורים היחסים המספריים הם שונים אך מדגימים את העיקרון באותה המידה – אכילס מהיר יותר מן הצב).

במהלך 10 השניות אשר בתומן גמע אכילס בריצה 100 מטרים והגיע לנקודת הפתיחה של הצב, גמע הצב, אשר נע במהירות של מטר לשניה, 10 מטרים. אכילס רחוק 100 מטרים מנקודת הפתיחה שלו ואילו הצב רחוק 110 מטרים מנקודת הפתיחה של אכילס. הצב מוביל במרוץ, חשבון פשוט.

על מנת להגיע לנקודה בה נמצא הצב כעת, זו המרוחקת 110 מטרים מנקודת הזינוק של אכילס, נדרש האצן היווני, אשר גמע עד כה 100 מטרים מתחילת המרוץ, לרוץ 10 מטרים נוספים. אכילס כאמור רץ בקצב של 10 מטרים לשניה, ולכן נדרשת לו שניה אחת על מנת להגיע לנקודת ה־110. הצב, כמובן, התקדם גם הוא במהלך שניה זו גם הוא. בקצב של מטר לשניה, הצב גמע מטר אחד בזמן שאכילס הגיע מנקודת 100 המטרים לנקודת 110 המטרים. הצב עדיין מוביל במרוץ, בהיותו כעת בנקודת ה־111. 

אמנם ניתן לראות כי הפער בין אכילס לבין הצב הולך ומצטמצם, אך אם ממשיכים לבצע באופן חזרתי את תהליך המחשבה המוצג בפסקאות מעלה, מגלים כי הפער אינו מגיע למעשה לאפס, והצב תמיד מוביל על אכילס (גם אם בהפרש קטן מאוד). בפרקי הזמן הנדרשים עבור אכילס על מנת לצמצם את ההפרש ולהגיע לנקודה בה נמצא הצב ברגע נתון – הצב גם הוא מתקדם. האנימציה הבאה אינה מדויקת ברמת הפיקסל ומתבססת על יחסי מהירות שונים מהדוגמה אותה סקרנו כרגע, אך היא ממחישה את הפרדוקס כפי שהוסבר עד כה באופן משביע רצון:

בפועל אנו יודעים שכאשר מתחרים שני אובייקטים, ואחד מהם נע במהירות של 10 מטרים לשניה בעוד השני נע במהירות של מטר אחד לשניה, המהיר מביניהם ינצח בסופו של דבר, לא משנה איזה יתרון מרחקי יהיה לאובייקט האיטי יותר. אז מה בעצם קורה פה? 

אם נשים לב נבחין כי בניסוי המחשבתי שערכנו דגמנו בכל פעם פרק זמן קצר יותר על מנת להראות שאכילס סוגר את הפער אל הצב. תחילה דגמנו פרק זמן של 10 שניות על מנת לכסות את יתרון הפתיחה של 100 המטרים שקיבל הצב. לאחר מכן דגמנו שניה אחת על מנת לסגור את הפער "החדש" שיצר הצב. אם נמשיך לחזור על הפעולה, נדגום לאחר מכן עשירית שניה מהמרוץ, מאית שניה, אלפית שנייה וכן הלאה. מדובר בטור מתמטי המציין את סכומה של הסדרה ההנדסית הבאה:

101 + 100 + 10-1 + 10-2 + … = 1119

כלומר, בשיטה בה עבדנו חילקנו את הריצה למספר אינסופי של שלבים, כל אחד קצר מקודמו. הסיבה לכך שכל שלב קצר מקודמו נעוצה בכעיקרון שהנחה אותנו – לבדוק כל פעם את המקטע בו אכילס מדביק את הפער – וזהו מקטע אשר אורכו הולך ומתקצר. הפרדוקס הזה מפרק למעשה תהליך סופי לאינסוף תהליכים סופיים ההולכים וקטנים. היחס בין פרקי הזמן של כל שלב שבדקנו קבוע – וזוהי למעשה ההגדרה של סדרה הנדסית: סדרה של מספרים, כך שהיחס בין כל שני איברים סמוכים הוא קבוע.

101/100 = 100/10-1 = 10-1/10-2 = … = 10

תחת הנתונים לעיל, מה שיקרה בפועל הוא שאכילס ישיג את הצב לאחר 1119 שניות. בניסוי המחשבתי שעשינו פירקנו את המירוץ באופן כזה שסך כל משך המקטעים אותם דגמנו מתכנס ל־111שניות. בשיטת העבודה שלנו, לעולם לא הגענו למעשה לנקודת הזמן שמעבר לשניה ה־1119, ולכן אכילס, במחשבתנו, אינו עוקף את הצב לעולם.

כוס מים באמצע הדרך

פרדוקס נוסף של זנון, אשר דן גם הוא במשמעות של תנועה ומקומה בחוויה האנושית, הוא פרדוקס הדיכוטומיה. פרדוקס זה פשוט מקודמו ונוכל להציג אותו בקצרה וללא שימוש במשוואות וסדרות הנדסיות: לפי פרדוקס הדיכוטומיה, על מנת להגיע מנקודה א' לנקודה ב', יש לעבור ראשית את חצי המרחק שבין הנקודות. על מנת להגיע מנקודה א' לנקודת האמצע, זו שנמצאת בדיוק בין נקודה א' לנקודה ב', יש לעבור קודם את חצי המרחק בין שתי נקודות אלו (כלומר רבע המרחק שבין נקודה א' לנקודה ב'), וכן הלאה. על מנת להגיע מנקודה אחת לשניה תמיד יש לעבור את חצי המרחק שביניהן. נראה כי נוצרת כאן מעין לולאה רקורסיבית אשר ממשיכה לקרוא לעצמה עד אינסוף, מה שמעלה את השאלה: האם תנועה אכן קיימת?

התשובה לשאלה הזו הינה אינטואיטיבית עבור בני-האדם: כן, תנועה קיימת. אך כיצד תנועה מתיישבת עם פרדוקס הדיכוטומיה של זנון? על מנת להניע את ידי כדי לאחוז בכוס המים אשר נמצאת על שולחני עליי ראשית לגמוע את המרחק בין ידי לבין הנקודה אשר נמצאת בדיוק באמצע הדרך, נקרא לה נקודה A. על מנת לגמוע מרחק זה יש תחילה להגיע לנקודת האמצע שבין כף ידי לבין נקודה A, נקרא לה נקודה B. בשביל להגיע לנקודה B יש ראשית להגיע לנקודה הנמצאת בין כף ידי לבין נקודה B, נקרא לה נקודה C – וכך הלאה עד אינסוף. אם כך, כיצד תנועה כלל מתאפשרת? אם על מנת להגיע לנקודה הראשונה במסע כלשהו יש צורך לעבור אינסוף נקודות קודם לכן – איך ייתכן כי תנועה מתרחשת? כיצד תהליך המורכב ממספר אינסופי של שלבים יכול להתבצע בזמן סופי?

המוטיב שעולה מתוך הפרדוקסים של זנון הוא מוטיב הסתירה שבין הסופי לאינסופי. זהו מוטיב שאינו זר לנו כלל, כשהמפורסם שבמקרי הסתירה אשר בליבם הוא מצוי הוא שאלת מוצא היקום. המחשבה האנושית הסיבתית מניחה כי משהו יצר את היקום. כאשר מנסים להשיב על השאלה הבאה המתעוררת – מה יצר את אותו המשהו – נקלעים בדרך כלל לאחד משני תרחישים אפשריים אשר עבור אנשים רבים אינם מיישבים את הדעת. התרחיש הראשון הוא תרחיש של לולאה אינסופית: משהו יצר את המשהו שיצר את המשהו, וכן הלאה. התרחיש השני הוא תרחיש בו מבקשת המחשבה לטעון: ה־משהו תמיד היה שם.

המוטיב שעולה מתוך הפרדוקסים של זנון הוא מוטיב הסתירה שבין הסופי לאינסופי. זהו מוטיב שאינו זר לנו כלל, כשהמפורסם שבמקרי הסתירה אשר בליבם הוא מצוי הוא שאלת מוצא היקום

בהקשר של תופעת התנועה ושאלת טבעם של המרחב והזמן עולה אלמנט נוסף – האינסוף . אנו יודעים שדברים יכולים להיות גדולים יותר או פחות, שפרקי זמן יכולים להיות ארוכים יותר או פחות – אך האם יש לכך גבול? האם ניתן להמשיך ולהקטין משהו עד אינסוף או שמא ישנה יחידה בסיסית, אבן בניין אם תרצו, אשר אותה לא ניתן להקטין או לפרק לחלקים קטנים יותר? האם המרחב סופי או אינסופי? אפשרות נוספת היא, כמובן, שהמחשבה האנושית כלואה בכלוב הדיכוטומי, זה שמחלק את העולם לשחור ולבן, סופי ואינסופי, רציף ובדיד – כשבפועל טבע הדברים הוא אחר.

טובי המוחות עדיין לא הצליחו לענות על אחת השאלות הגדולות ביותר בפיזיקה: מה קורה לדברים כמו זמן ותנועה בסדרי הגודל הזעירים ביותר המוכרים לנו? התחום אשר עוסק בהתנהגותו של העולם המיקרוסקופי הוא תחום מכניקת הקוונטים, בעוד שעל מנת לתאר את התנהגותו של העולם המאקרוסקופי אנו משתמשים בחוקים שונים לגמרי (כדוגמת חוקי התנועה של ניוטון וכוח הכבידה). הגביע הקדוש של הפיזיקאים הוא מציאת תיאוריה אשר תיישב את מכניקת הקוונטים עם כוח הכבידה (כלומר תיאוריה של הכל), אך עד היום, למרות המאמצים הכבירים אשר הוקדשו לכך, גביע כזה אינו בנמצא.

בתנועה מתמדת

לאחר שהצגנו נקודת מבט אשר מטילה ספק בעצם קיומה של התנועה, נעבור ל"קצה" השני: ההשקפה הטוענת כי תנועה משחקת תפקיד כה חשוב בקיום, עד שייתכן וניתן לטעון כי היא הדבר היחיד שלמעשה באמת קיים. ראוי לציין, אמנם, כי מתקפה על הנושא המבוססת אופן חשיבה אשר נע על ציר ספקטרלי חד-ממדי יכולה להיות שגויה מיסודה, ואם היא אכן כזו אזי החטא כאן מעניין במיוחד, שכן עולה ממנו ניחוח מטא קסום: לחשוב על תנועה כדבר אשר כלל אינו קיים או שהוא בעצם מהות הכל, צורת הקיום הבסיסית ביותר – זוהי מתודת חשיבה המתכתבת מאוד עם ההתייחסות ליקום כאל סופי או אינסופי. אין אמצע, תרתי משמע, בקללת הדיכוטומיה הרובצת על מבנה המחשבה הלוגי האנושי. אמנם פסקה זו התחילה עם משפט שמדבר על הצגת "קצה" אחר, אך חשוב לשמור את הראש פתוח לאפשרות שקצוות אלו למעשה משלימים, ולא מנוגדים אחד לאחר (כלומר שהקצוות אינם קצוות).

לחלק מהאנשים קל להתפתות לצמצם את המקום אשר תופסת התנועה בשיח המטאפיזי אודות משמעות, תודעה, אינטליגנציה וכיוצא באלו. בני-אדם יכולים לחשוב, להרגיש ולדמיין גם כאשר הם נחים במקומם. המחשבים אשר סובבים אותנו מבצעים חישובים מורכבים עד לאין שיעור ולא נראה כי מתעורר בהם הצורך להלך בחדר הלוך ושוב כפי שעושה לעתים קרובות אדם מהרהר. על פניו יכול להראות כי סמלים, אותם אבני הבניין, לכאורה, של תהליכים מורכבים ועמוקים כגון משמעות, תקשורת והבנה, אינם זקוקים לתנועה על מנת שנכיר בקיומם וברלוונטיות שלהם לקיום שלנו. 

על פניו יכול להראות כי סמלים, אותם אבני הבניין, לכאורה, של תהליכים מורכבים ועמוקים כגון משמעות, תקשורת והבנה, אינם זקוקים לתנועה על מנת שנכיר בקיומם וברלוונטיות שלהם לקיום שלנו

ישנן מספר טעויות באופן המחשבה הזה, כאשר הקולוסאלית שבהן היא ההתעלמות מן העולם המיקרוסקופי. גם כאשר דברים נראים לנו סטטיים, עומדים במקומם, מתרחשת תנועה בלתי-פוסקת בסדרי הגודל הזעירים יותר (כגון קנה המידה התאי, המולקולרי, האטומי וכדומה). אנחנו יכולים לשכב ללא ניע בחדר חשוך בו אין שום חפץ הנמצא בתזוזה ובכל זאת עולמנו הפנימי ירחש באופן כה סוער אשר ידיר שינה מעינינו. תרחיש כזה מעלה את התהייה שגם כאשר אנחנו סטטיים לחלוטין מתקיימים בנו תהליכים המפיקים משמעות רבה, אך האמת היא שתהליכים אלו מושתתים על סופות חשמל בתאי־העצב המרכיבים את מוחנו, סופות המאופיינות בתנועה רבה: של מטענים חשמליים; של מולקולות בזרם הדם; של מוליכים עצביים במרווח הסינפטי וכיוצא באלו. לכאורה רק בריק של החלל החיצון ניתן אולי לדבר על סטטיות מוחלטת, אך מרבית הפיזיקאים מסכימים על כך שהיקום הולך ומתפשט והמרחקים בין נקודות שונות ביקום גדל לאורך הזמן. מתוך התמונה אשר מתבהרת מול עיננו עולה כי הכל נמצא בתנועה מתמדת.

הכלום האולטימטיבי

ישנם גם רבדים עמוקים יותר לגישות הרואות בתנועה מרכיב בסיסי בתשתית המציאות כפי שאנו מכירים וחווים אותה. בעשור האחרון אנו עדים לצבירת הפופולריות של תחום אשר הולך ומקבל מקום בולט יותר בכל הקשור לחקר המציאות וטבע הקיום (והיקום) – תחום אשר מוכר בשם תורת האינפורמציה. את המציאות ניתן לפשט עוד ועוד, מאובייקטים פיזיים ועד תהליכים מופשטים כגון תודעה ורגשות, אך נראה (והעת הדיגיטלית משחקת תפקיד חשוב בהתפתחות התפיסה הזו) כי ישנו מכנה משותף ובסיסי לכל הדברים והתהליכים הלוקחים חלק בחוויה האנושית – מידע. לעתים התחושה היא כי לא ניתן לברוח מהמידע, ונראה כי אופי ההתבוננות שלנו על העולם טומן בחובו מעין עיקרון עצמתי ומסתורי לפיו כל דבר ניתן לתרגם למונחים אינפורמטיביים. מחד, אין הוכחה חותכת שכך הדבר, אך מאידך, זוהי גישה שלא מעט מדענים מובילים נוטים לאמץ לאחרונה, ואנו אכן עדים לצמיחתן של דיסציפלינות מדעיות המבוססות על הגישה, כגון הפיזיקה הדיגיטלית

כאשר מנסים לחשוב על המשמעות של ההתקיימות עצמה, עולה שאלת ההגדרה: מתי דבר הינו בר־קיום (ולו ברמה אבסטרקטית)? לפני שאציג קשר בין מידע, קיום ותנועה, ומבלי להיכנס אל תוך ניסוחים פורמליים, שלא לומר הוכחות, אנסה להציג בקצרה את התזה הבאה (עליה סביר כי ארחיב במאמרים עתידיים): קיום מחייב מערכת המכילה יותר מפרט אחד. משפט זה אמנם מעלה בעייתיות מסוימת (למשל, כאשר מדברים על מערכת המכילה דבר אחד – מדברים כבר בעצם על מספר דברים: "הדבר האחד", המערכת וההכלה עצמה) הנובעת מכך שהשפה האנושית נגזרת כלל הנראה ממאפיינים בסיסיים בהרבה של המציאות, אך זה לא צריך למנוע מאיתנו לתקוף את העניין.

בשביל לנסות לחשוב על משמעות מושג הקיום ולהגדיר אותו, אך טבעי כי נדרש לעיסוק במונח אי־הקיום. איך ניתן לדמיין מצב של אי־קיום? כלל לא בטוח שאפשר. כאשר אנו חושבים על מרחב או על מסך שחור, על החלל החיצון ועל הריק המאופיין בהיעדר כל חומר – אנחנו עדיין חושבים על משהו. על הצבע השחור, על היעדרות, על חלל ומרחב וכולי. כל אחד מדברים אלו מרמז על דבר אחר, ועל כן הם מרמזים על קיום. שחור מרמז משהו לגבי צבעים אחרים והתנהגות של פוטונים; חלל מרמז על מימדיות, נפח ומסה; היעדרות מרמזת על חלל. עצם אקט המחשבה מבטא את מושג הקיום באופן אינהרנטי ובעצמה כל כך חזקה עד כי יכול להידמות שהמחשבה על אי־קיום הינה בלתי אפשרית ובעלת טבע פרדוקסלי. בכל זאת, לא נוותר וננסה לדמיין מצב בו יש רק דבר אחד. הדבר עליו אנו מדברים הינו חסר כל טבע ומאפיינים, כיוון שטבע ומאפיינים מחייבים שיהיו דברים נוספים מלבד אותו דבר. איזו צורה יש לכיסא, למשל, במערכת קיומית בה אין מרחב ולא מתאפשרת שום צורה של גיאומטריה (והאם מערכת כזו בכלל תיתכן)?

איך ניתן לדמיין מצב של אי-קיום? כלל לא בטוח שאפשר. כאשר אנו חושבים על מרחב או על מסך שחור, על החלל החיצון ועל הריק המאופיין בהיעדר כל חומר – אנחנו עדיין חושבים על משהו

הכלום האולטימטיבי, אם כן, הינו דבר אחד בלבד. זו קביעה בעייתית מאוד בפני עצמה, שכן להגיד על דבר שהוא "אחד בלבד" משמעו לרמז על כך שיכולים להיות עוד דברים. איך ניתן לחשוב על קיום של דבר אחד בלבד כאשר מושג היחידנות בפני עצמו, מטיב הגדרתו, מחייב לכל הפחות את הפוטנציאל התיאורטי עבור היתכנותם של דברים נוספים – ופוטנציאל זה הוא בפני עצמו דבר נוסף, מלבד הדבר היחיד. על מנת לדון במושג הקיום יש צורך לפחות בשני דברים. ביחס; באינטראקציה בין אובייקטים. עם זאת, כאן עולה הצורך להסתייג ולומר שייתכן וגישה זו מחזירה אותנו לאותו חטא דיכוטומי עתיק אשר מקדש את עיקרון ההפרדה בין דברים, עיקרון אותו תורות רוחניות רבות מבטלות בלהט. ברמת המטא יש לציין כי עצם ההרהור בטבע המציאות בעודנו נעים בין קצה של אחדות (oneness) לבין קצה של דיכוטומיה (הפרדה) – הינו דיכוטומי בפני עצמו.

הכוח שמניע את הכל

על מנת לקשר את ההגיגים האקזיסטנציאליים האלו לתנועה יש לבצע סטייה קלה ולדון במידע. אם נחשוב על הכל במונחים של אינפורמציה ונצא מנקודת הנחה שכל הקיים הוא בסופו של דבר מידע, ובנוסף לכך נכיר בצורך של מערכת להכיל לכל הפחות שני "פריטים" על מנת להגדיר קיום, אזי נוכל לטעון כי הקיום הוא שינוי. הקיום, בנוסף לכך, הינו מושג חמקמק מאוד, ולמרות זאת אנסה להסביר את הקביעה.

בקיום, כפי שאנו מכירים אותו וחושבים עליו, ישנו מעבר בלתי פוסק בין מצבים. העולם משתנה ללא הרף. החלקיקים המרכיבים את העולם נעים, מיקומם משתנה כתלות בזמן, וגם אם ננסה לדמיין את היקום כאשר יגיע לרמת אנטרופיה מקסימלית, נניח בתור ענן גז אחיד והומוגני, עדיין צריך לזכור שלפי החוק הראשון של התרמודינמיקה כמות האנרגיה ביקום נשארת קבועה ועל כן החלקיקים אשר ירכיבו את אותו ענן עדיין יהיו בעלי אנרגיה, ככל הנראה קינטית, וימשיכו לנוע – ועל כן ישנו מעבר בלתי פוסק בין מצבים (נגדיר מצב בתור אינפורמציה ספציפית המציינת את המיקום והמומנטום של כל החלקיקים ביקום). בכל רגע שעובר – משהו קורה; חלקיק זז; תפוח ננגס; רגש מורגש; חלקיקים נעים. הזמן אינו קופא, וכל חלקיק שניה שחולף מביא עמו מצב מעט שונה של היקום. החלקיקים המרכיבים אותו זזו עוד קצת (כאמור, אם היקום אכן מורכב מחלקיקים וזוהי אינה אשליה דיכוטומית). אפילו ב"סוף הזמן", אותו תרחיש היפותטי בו היקום "יגמור" בתור ענן גז עצום והומוגני – ממשיכה להיות תנועה של החלקיקים, ועל כן שינוי של מצבים – ומכאן שהקיום הוא שינוי. כל הזמן משהו משתנה, ושינוי הוא בעצם, באופן פרדוקסלי (וכפי שאנו רואים, פרדוקסים, משום מה, ממשיכים לצוץ ולעלות כאשר מנסים לחקור את מהות הקיום), הקבוע היחיד.

זה אולי המקום להסתייג בצניעות אל מול המורכבות המופלאה של היקום ושל הקיום שלנו בו. כפי שכבר נטען מעלה – למחשבה האנושית ישנן מגבלות. אינני מתיימר להבין מהו באמת זמן או כיצד יראה היקום בסוף ימיו (אם תרחיש כזה אכן הולך להגיע בכלל), אך כן הייתי רוצה לצטט בנושא זה את אחד המדענים האהובים עליי ביותר:

הדרך היחידה לשנות את היקום היא בתנועה

קרל פריסטון

מחשבות הן תנועה; קול הוא תנועה; מילים הן תנועה. מעבר בין מצבים, דהיינו שינוי, הוא תנועה. נראה כי תנועה היא תהליך "גלובלי" אשר חוצה אמצעים. תנועה של חלקיקים במוח יוצרת מחשבה (בפשטנות), אשר בתורה יכולה לגרום לתנועה של שרירים ובכך ליצור גלי קול ולחיצות כפתור אשר, פעולות המתקשרות מילים בין בני־אדם, אשר בתורן משנות מחשבה, וחוזר חלילה. מילים הן תנועה, וכולנו יודעים כמה כוח יכול להיות אפילו למילה אחת. הנה, משהו זז אצלכם – עכשיו.

דימוי שער: "צילום זמן", chuttersnap. מקור: Unsplash.

דימוי שער: 

”, 

מקור: 

.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email