להתבונן בלי לחשוב

15/04/2021

/

האם שפה יוצרת מציאות או שהיא אשליה המכסה אותה? המבט היוגי מבקש לקלף מהתודעה את שכבות השפה ומזמין אותנו לנסות ולהתבונן במציאות ללא מחשבות ומושגים

במאמר שפורסם כאן במטא לא מזמן, תוהה מירית לירן לגבי היכולת לחשוב ללא מילים ומעלה את סוגיית המדיטציה שמטרתה המוצהרת היא, לפי חלק מהמסורות, לא לחשוב: "כשאני מנסה להבין מה זה אומר", כותבת מירית, "אני מדמיינת את המחשבה שלי כמין שובל של מילים שעליי להעיף מקדמת התודעה, כמו יתוש שמסתובב מעל הראש". עם זאת, היא מוסיפה, למרות שהחוויה המדיטטיבית כביכול חסרת מילים, "אנשים מדברים על תהליך עמוק של התבוננות על העצמי ועל העולם". לאור זאת עולה השאלה: "אולי אותו קיום תודעתי המתפרץ בזמן שאני דוחקת הצידה את מחשבותיי המילוליות, חושף בעצם יכולת חשיבה מסוג אחר?". תהייה מרתקת זו, על האפשרות לחשוב ללא מילים, מהדהדת גם בכתבים עתיקים בסנסקריט, השפה ההודית העתיקה, אשר מתארים כיצד היוגי מסוגל לתפוס את המציאות סביבו בחוויה ישירה ובלתי אמצעית, בלי תיווך של השפה.

תיאורים אלה עולים בפסוקים מהיוגה־סוטרה, טקסט בסנסקריט מאמצע האלף הראשון לספירה שחובר ע"י פטנג'לי (Patañjali). הטקסט בנוי משורות קצרות, פסוקים דחוסים במשמעות ומעט אניגמטיים, אותם הגורו מפרש מול תלמידיו. המילה "סוטרה" פירושה "חוט", והפרשנות כמו טווה מהם מארג שלם של רעיונות. דרך מדריך עתיק זה, הנשען על מסורות ארוכות של התבוננות פנימית וחיצונית, נוכל להבחין שהשפה במובן מסוים גם יוצרת וגם מכסה, כך שאין תשובה אחת פשוטה. למעשה, זהו אחד ממאפייני המבט היוגי, מבט המאתגר אותנו לא לחפש תשובות ופתרונות, אלא להתבונן בעצמנו בעקבות הטקסט, ולפתח מודעות כלפי מה שאנו נוטים לקחת כמובן מאליו. התשובות המוחלטות הן לא אלה המכילות את העומק של ההוויה, אלא שעצם השאילה, כפרקטיקה מתמשכת, היא המאפשרת לנו להציץ מעבר להרגלי חיינו, גם אם הצצה חטופה.

התשובות המוחלטות הן לא אלה המכילות את העומק של ההוויה, אלא שעצם השאילה, כפרקטיקה מתמשכת, היא המאפשרת לנו להציץ מעבר להרגלי חיינו, גם אם הצצה חטופה

קציר של סבל

רגע לפני שנדבר על השפה, חשוב להציב את היוגה בהקשרה ההיסטורי הקדום. השימוש העתיק במושג היוגה בספרות הוודה (1000–1500 לפנה"ס), כלל לא התייחס לתרגול מדיטטיבי. השבטים הוודיים ניהלו חיי נדודים, וכך נעו בין מצב של מנוחה באזור כלשהו לבין מצב של לחימה שנקרא בסנסקריט "יוגה". במילים אחרות, אחד המובנים המוקדמים ביותר של המילה יוגה בסנסקריט היה של יציאה לקרב, של תקיפה, רצח ושוד. רק בהמשך, בטקסטים מאוחרים יותר כמו היוגה־סוטרה אשר חוברו בחברות חקלאיות, קיבלה היוגה מובן של לוחמה פנימית נגד הסבל הקיומי. במסורות היוגה המושג הסנסקריטי קשטרה (Kshetra), אשר ציין שדה־קרב כמו גם שדה־חקלאי, קיבל משמעות פנימית יותר: שדה התודעה. מטאפורות בכתבים מדמות את היוגי ללוחם אמיץ הנאבק נגד דפוסי תודעתו, או כחקלאי המשקה את השדה המנטלי של כוחותיו הפנימיים. שינוי סמנטי זה מצביע על נדידה של המאבק ההישרדותי מהמרחב החיצוני אל המרחב הפנימי של המחשבות.

נראה שהיוגה כפי שאנו מכירים אותה, כתרגול פסיכופיזי, עלתה כחלק מהמעבר של האנושות מחיי־נדודים לחקלאות. מה מקור הסבל הקיומי, ומה הקשר לחקלאות? סיבה אפשרית לעליית המסורות הפילוסופיות המבקשות לשחרר את האדם מסבל הייתה שהחקלאות איפשרה אריכות חיים יחסית. המחזה החדש יחסית בקרב האנושות, של זיקנה מתקדמת, עורר חרדה קיומית אל מול הסבל הכרוך בזמן החולף. אריכות החיים לא שיפרה את איכות החיים, אלא להיפך. מכאובי הזיקנה – חולי מתמשך וגסיסה – עוררו פחד עמוק והובילו לספקות כלפי המרדף אחר תשוקות הנעורים, שעתידן המובטח הוא אכזבה מרה. היוגה, כמו פילוסופיות עתיקות אחרות, עלתה כמעין הכנה למוות. מבחינה סוציולוגית, היוגה הייתה מנת חלקם של אלה אשר עזבו את החברה, בין אם בעקבות גילם וחוסר היכולת לסייע במטלות הישרדותיות של הקהילה, ובין אם בעקבות ייאוש משתק לאור המודעות לזקנה ולמוות המתגנבים במהרה לקראתם. לפי סיפור חיי הבודהה, בצעירותו הוא גדל כנסיך בארמון של אביו, מוקף תענוגות ושעשועים. רק המפגש הראשוני מחוץ לארמון עם אדם זקן, אדם חולה וגופה, הוא שניפץ את בועתו והוביל אותו לחיי פרישות, לחיפוש אחר שלווה אל מול עריצותו האכזרית של הזמן החולף. הפילוסופיה היוגית, כמו גם זו של הבודהיזם, עלו אם כן מתוך צורך אנושי עמוק בגאולה. השחרור מהסבל של המשבר הקיומי, אשר התגבר עם התפתחות הציביליזציה והחקלאות, היה המטרה העיקרית של מסורות אלה.
מטאפורות בכתבים מדמות את היוגי ללוחם אמיץ הנאבק נגד דפוסי תודעתו (מקור: ויקיפדיה).

להוביל את התודעה לעצירה

הפילוסופיה היוגית עלתה מתוך תרגול מחשבתי ומדיטטיבי מתמשך, או במילה אחת: התבוננות. בהקשר של השפה מתבקשת השאלה: מה הקשר בין ההתבוננות בסבל הקיומי לבין השפה? היוגה־סוטרה היא מעין מדריך לשחרור ממחשבות ומושגים העולים בשפתנו, מה שמכונה בסנסקריט "ויקלפה" (Vikalpa). לפי פסוק 1.9, ויקלפה מוגדרת כ"ידע העולה בעקבות צליל של מילה, אשר הוא ידע ריק מתוכן ממשי". במילים אחרות, ויקלפה הוא מושג ריק, ביטוי ללא קשר לעולם החומר. פירוש נוסף למילה ויקלפה, לפי המילון, הוא "אפשרות". כלומר שכל מחשבה המנותקת מהמציאות החומרית, היא ככל הנראה אפשרות אחת מיני רבות שעולות בראשנו, אשר ביניהן המיינד מתרוצץ במשך היום.

ניתן לחשוב על כך בשני מובנים: (1) ראשית, אם נחשוב על המילה "חתול", מבלי שיהיה מולנו חתול אליו אנו מתכוונים, זהו מושג ריק, נטול ממשות: הרי אי אפשר ללטף את המילה חתול, והיא גם לא מגרגרת. (2) שנית, בעוד מילה כמו "חתול" מתייחסת לאובייקט כלשהו בעולם, מילים כמו "צדק", "יופי" או "רע" הן יותר מופשטות, והן לא יותר מאשר קונבנציה תרבותית. למשל: הגעגוע לחתול שאינו נמצא יותר, כי נטרף על ידי זאב, גורם לנו לחשוב שהזאב הוא "רע" ושאין "צדק" בעולם. בפועל, ברגע הנוכחי בו מחשבות אלה עלו, אין לא חתול, לא זאב, ולא צדק או אי־צדק. כך, באמצעות אותו המנגנון של השפה שדרכו מתארים ואף יוצרים מציאות, ההווה מתכסה במחשבות שאינן מציאותיות. הסבל שהמחשבות מעוררות, לעומת זאת, ממשי וכואב.

הגעגוע לחתול שאינו נמצא יותר, כי נטרף על ידי זאב, גורם לנו לחשוב שהזאב הוא "רע" ושאין "צדק" בעולם. בפועל, ברגע הנוכחי בו מחשבות אלה עלו, אין לא חתול, לא זאב, ולא צדק או אי-צדק

חשבו על כך. מרבית הסבל שחווה הנפש האנושית, בצורה זו או אחרת, מעוגן במושגים מופשטים ובהתייחסות לדברים שאינם מתרחשים בסביבה המיידית. נשאל לרגע את עצמנו: עד כמה השיח היומיומי שלנו מתייחס למה שנמצא בסביבתנו המיידית? התשובה הממוצעת של האדם במאה ה-21 תחשוף שאת רוב התקשורת שלנו – עם עצמנו ועם זולתנו כאחד – אנו מנהלים דרך מושגים מופשטים. סבל רב עולה בנו מהמחשבות ביחס למה שהיה, ומחשש כלפי מה שעלול להיות, כאשר בהווה מחשבות אלה מייצרות סבל משל עצמן. אין דבר רע במושגים מופשטים, כמובן, אך מה שהמבט היוגי מזמין אותנו לשקול, הוא את האופן בו השימוש האוטומטי שלנו בשפה כובל אותנו בדפוסים של סבל ואשליה. הרי זו לא רק מחשבה אחת שעולה, אלא שהן באות ברצף מתמשך. ביוגה־סוטרה המטרה הסופית היא להוביל את התודעה לעצירה (Nirodha), להפסיק את התנועה של המיינד בין מחשבות חולפות. השחרור מהסבל הרעיוני מתאפשר מלראות את השפה כפי שהיא, לא כייצוג מהימן של המציאות, אלא כמנגנון שפועל בנו. בכל רגע מחדש השפה מכסה את תפיסתנו דרך דיבור פנימי מתמשך, שלעתים מתיש יותר מכל מאמץ פיזי. היוגי מנסה להבין כיצד השפה פועלת בקרבנו ופועמת בגופנו, כיצד היא גם יוצרת וגם מכסה את המציאות.

אם מישהו משמיע לאוזננו את רצף הצלילים פ-ר-ה, ישר יעלה בראשנו דימוי של פרה (מקור: ויקיפדיה).

זו אינה פרה

בפסוק 3.17 ביוגה־סוטרה, מספר לנו פטנג'לי שבאופן בו אנו רגילים להשתמש בשפה, מעורבבים יחדיו: (1) הצליל של המילה, (2) הדימוי שבראש שלנו ו-(3) המושא אליו אנו מתכוונים, כלומר המשמעות. הערבוב ביניהם יוצר רושם אחדותי, כאילו הם מקשה אחת, אך היוגי מתרגל התבוננות ממוקדת על כל אחד משלושת הרבדים הללו בנפרד. באמצעות ההפרדה בין שלושת הרבדים הללו, כמעין כוח־על של התודעה, היוגי זוכה להבין את הצלילים של כל בעלי־החיים. כיצד זה עובד?

אם מישהו משמיע לאוזננו את רצף הצלילים פ-ר-ה, ישר יעלה בראשנו דימוי של פרה, ואולי אף ננסה לחפש סביבנו באיזו פרה מדובר (אם כי מחזה זה יותר נפוץ בהודו מאשר ברחוב הישראלי). היוגי, כדי להבין את מהות השפה, מפרק תהליך זה לגורמים: ההברות השונות ("פ-ר-ה") נאמרות ברצף, אך כל צליל נעלם ממש רגע לאחר שהפה הפיק אותו. התודעה כמו אוספת יחד את הצלילים הנעלמים לכדי מילה, ומעניקה להם משמעות. כלומר, הצלילים השונים אשר הפה מפיק אינם מכילים את המשמעות בפני עצמם, אלא שהמשמעות נמצאת ברובד המחשבתי, בנפרד מהרובד של הדיבור שאנו שומעים.

רצף הצלילים המרכיב את המילה "פרה" הוא לא יותר מאשר קונבנציה. הרי באנגלית רצף הצלילים המתייחס לחיה זו יהיה c-o-w, ובסנסקריט g-a-u-h. מכאן ניתן לראות שאין שום דבר מהותי לרצף צלילים מסוים שמעביר את המשמעות "פרה". הזיהוי ביניהם נשען על הזיכרון שלנו, על ההרגל שלנו להשתמש ברצף צלילים מסוים עבור אובייקט. ביומיום, אנו נוטים לדבר מבלי להפריד את הצלילים מהמשמעויות. הזיהוי הזה נשען על הרגלים שרכשנו במיומנות רבה כילדים, כדי לשרוד בעולם המבוגרים (באותו מובן מציין קורנבלום את השרירותיות הגיאומטרית של סמלי השפה הכתובה במאמרו על הפסיכיאטריה החישובית).

אם ננסה להתמקד במשך זמן מה רק בצלילים של השפה, כלומר בקולות שאנו ומי שסביבנו מפיקים מהפה, מה נגלה? נסו להתבונן ישירות בתהליך בו רצף הברות מעלה דימוי בראשנו, ממש לעקוב אחר כל שלב – מהנשימה, אל הקול הראשוני ועד לזיהוי המושג המובן לנו. ההתבוננות בצלילי השפה כמו מאטה את רצף הזמן של הדיבור, וכך חושפת ניואנסים חבויים. נסו דרך התבוננות זו להסיר לרגע את האוטומטיות שבה אנו מתקשרים. הנה לכם הקילוף הראשון שהיוגי מבצע בשפה – הוא מפריד את הצליל מהמחשבה.

דבר דבור על אופניו

הקילוף השני הוא התבוננות באופן בו אנו מוסיפים משמעויות למילים שאנו שומעים, זיהוי הדקדוק הפנימי של התודעה. בסנסקריט מדגישים שהפעולה (נשוא) היא החלק החשוב ביותר להבנת המשמעות. כל מילה שעליה אנו חושבים מוצבת בקונטקסט דינמי כלשהו, של שינוי ופעילות. אם נשמע מילה בודדה, כמו "מבשל", נדע ישר שמדובר בזכר + יחיד + מבצע פעולה בזמן הווה. כלומר, המילה "מבשל" מספיקה כדי שנבין שמישהו מבשל כרגע משהו – כך במילה אחת בודדה טמון משפט שלם. 

אפילו שמות־עצם, כמו "עץ", מכילות משפט מובלע בתוכן, למשל: "העץ קיים". יש עץ, או שאין עץ, אבל מהרגע שהצליל "עץ" נאמר, הוא מצוי בפעולה כלשהי, גם אם נדמה כסטטי. פעולות יכולות להכיל בתוכן אינספור פעולות אחרות: "מבשל" למשל, כולל בתוכו "חותך ירקות" ו־"מרתיח מים", אך כל התהליך המפורט מובלע בפועל "מבשל", כמו פרקטל. הדקדוק של התודעה, אם כן, מתמקד בפעולה – או כפי שנקראת בסנסקריט – קארמה. נטייה זו מייצרת חשיבה הממוקדת בעתיד, בהשלמת פעולות והגעה למטרות, כשכל אובייקט סביבנו ("שם עצם") הופך לאמצעי למימוש תשוקותינו. היוגי מעוניין להשתחרר מדפוס זה, לנקות את עצמו מקארמה ולא לרדוף אחר הפירות של פעולותיו. כשהמבט היוגי מופנה אל העתיד, כאמור, הוא לא רואה מימוש מענג של התשוקה, אלא את הזיקנה והמוות אשר יבלעו כל תקווה לאושר נצחי. פסוק 2.15 ביוגה־סוטרה אומר לנו בחדות: "עבור אדם בעל הבחנה, הכל סבל". לכן, מבקש היוגי להתבונן על המציאות מעבר לגבולות השפה, מעבר לתשוקות העולות במחשבתנו לגבי העתיד. עלינו רק לתהות – מה היוגי רואה, כאשר הוא מתבונן מבעד למילים?

כשהמבט היוגי מופנה אל העתיד, כאמור, הוא לא רואה מימוש מענג של התשוקה, אלא את הזיקנה והמוות אשר יבלעו כל תקווה לאושר נצחי

כדי לנסות לבחון רובד זה, החיצוני לחוויית השפה היומיומית שאנו מכירים, נפרש את החלק האיזוטרי בפסוק: "באמצעות התבוננות זו, היוגי זוכה להבין את הצלילים של כל בעלי־החיים." ההבנה של שפת החיות, ובפרט שפת הציפורים, היא "כוח־על" נפוץ במיתולוגיות סביב העולם. בכל זאת, יש לתהות מה בפירוק האנליטי שקראנו עד כה גורם ליוגי להבין בעלי־חיים? כדי שנבין בעצמנו, עלינו להקשיב לצלילי השפה בה נכתב הטקסט – סנסקריט. הצלילים שבעלי־החיים מפיקים נקראים בסנסקריט Ruta, מילה המגיעה מהשורש Ru, שפירושו לשאוג או ליילל. שורש זה הוא אונומטופיאה, אלמנט בשפה המחקה את הצליל הממשי של מילה, למשל: "צפצוף" על מה שמשמיע "ציף ציף ציף". בסנסקריט, בעלי־החיים שואגים "רו!". בקפיצה מפתיעה מההגות היוגית אל הגותו של ביאליק, ניתן לראות שגם המשורר העברי התבונן בקשב רב לשפה:

מילים עולות לגדולה ומילים יורדות ונעשות חולין. ובעיקר הדבר, הרי אין לך בלשון מלה קלה שלא היתה בשעת לידתה גילוי נפשי עצום ונורא, נצחון גדול ונשגב של הרוח. בשעה שנדהם, למשל, אדם הראשון מקול הרעם […] מוכה תמהון ואחוז חרדת אלהים, פרצה אז מפיו מאליה – נאמר, בחיקוי לקול הטבע – מין הברה פראית, מעין שאגת חיה, קרובה לקול “רְרְ” – זה הנמצא בשמות הרעם של הרבה לשונות

ביאליק צדק בזיהוי הכוחניות הפראית של הצליל המתגלגל "רר" עם הרעם, Rava בסנסקריט, מילה המציינת רעם וגם שאגה – ומגיעה מהשורש Ru. בדתות עתיקות רבות אלי השמיים דיברו באמצעות הסערה, הרעם והברק. בהר סיני, למשל, אלוהים התבטא דרך "קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר" (שמות יט, טז). מילים כאלה חושפות בפנינו את הרובד הצלילי של השפה, זה אשר השימוש היומיומי במושגים הרחיק מאיתנו. 

ללטף חתול בלי לחשוב "חתול"

כדי לנסות לקלף את ההרגלים הלשוניים שלנו, עלינו לחזור אל תודעה יותר פראית וקדומה. עלינו לעורר מודעות לא רק כלפי משמעויות ופעולות, אלא גם לצליל המופק בגוף. היוגי מבין שהתקשורת החייתית לא בנויה מרעיונות ומושגים, אלא שהצליל מופק מרטט של השרירים בגוף, והרטט הוא בעצמו ההבעה. במילים אחרות: תקשורת של ויברציה קולית, של הלך רוח ללא מילים, אך עם כוונה רוויית משמעות מיידית.

היוגי מנסה לבטל את מנגנוני השפה בתודעתו ולהתחבר לתקשורת החייתית, שגם האדם היה חלק ממנה בעברו. נותרו שרידים למסורת צלילים זו של האנושות: UNESCO מנסה לשמר שפות גוססות המורכבות משריקות בלבד, שבטים מסוימים למדו לשתף פעולה עם ציפורים כדי לאתר כוורות ולחלוק איתן בדבש, ומזמורים מרפאים הועברו מדור לדור, כאשר הצליל הוא המוביל לריפוי ולא משמעותה של המילה. במטרה לקלף את הרגלי השימוש בשפה, היוגי שומר על נדר של שתיקה במשך שנים, מתבודד הרחק מהחברה, לומד לעצור את נשימתו לפרקי זמן ארוכים ואף חוזר שוב ושוב על המנטרה "אוםםםםם" כדי לעצור את הדיבור הפנימי. בשלב מסוים, לאחר התרגול, היוגי מתחיל לזהות תנועות מעודנות של הלשון בפיו, בהתאם לתפקוד החושים. גירוי חזותי, למשל, מוביל לזרימה עדינה המורגשת בחך העליון, צליל מסוים מרעיד מעט את בסיס הלשון. כך, הוא הופך את לשונו מזו של האדם הדובר למעין חיישן מעודן ורגיש לסביבתו הטבעית.

מטרתו של היוגי היא להתבונן בפרה מבלי לחשוב "פרה", מבלי שהדיבור הפנימי יכסה את הקשר הישיר עם הפרה שמולו. אך האם קשר ישיר, ללא תיווך של מילים, באמת אפשרי? ואיך אנחנו יכולים ליישם זאת בחיינו? מובן שאין לאף אחד מאיתנו פנאי לשמור על נדר שתיקה, לפחות לא לפרק זמן ארוך מדי. עבורנו במאה ה־21, עידן המידע אשר מאיים להטביע אותנו ברעיונות, אשר קוראנו לדבר, לדבר ולדבר, קשה לדמיין מצב שכזה. ובכל זאת, המבט היוגי שולח את כולנו להתבונן בלשוננו, בשפתנו, בנפשנו ובכל מה שנהוג לקחת כמובן מאליו. האתגר המעשי הוא להקשיב לעצמנו תוך כדי דיבור, לשים לב לתחושות העולות בגוף, לנסות ולאסוף מכך תובנות.

 

דימוי שער: 

שלוש פרות שחורות ולבנות על דשא ירוק במהלך היום

”, 

מקור: 

Unsplash

.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email