היסטוריה בצבע

30/06/2020

/

על האופן שבו כמה משיכות מכחול על תמונות שחור־לבן מפיחות חיים ברגעים מהעבר

-

הייתי בן 16 כאשר מצאתי אלבום משפחתי ישן, אלבום ובו צילומי ילדוּת בשחור־לבן של אמי, דיוקנים מהחתונה של סבי וסבתי וצילומים נוספים של קרובי משפחה (חלקם כבר אינם בין החיים). בעודי מרפרף בצילומים הישנים, לא יכולתי להתנער מהעובדה כי היותם בשחור־לבן חוצצת ביני ובינם. הרי אמי בת ה־5 לא שיחקה בגינה אפורה ודודיה לא ענדו רק תכשיטים לבנים. בו בעת תהיתי אם גרסה צבועה של הצילומים תהפוך אותם לרחוקים-פחות עבורי מבחינה היסטורית.

משהו דחף אותי לסרוק את הצילומים למחשב ולפתוח "פוטושופ". מהר מאוד הבנתי שלצבוע צילומים אינו דבר קל כמו שהוא נשמע. הבנתי גם שיש מי שעשו (ועושים) זאת הרבה יותר טוב ממני.

על הצביעה - הווה, עבר, עתיד

הכל התחיל בשנות ה־30 של המאה ה־19, עת יצאה לשוק בשורת הצילום להמונים: הדאגרוטיפ (Daguerreotype), שיטת הצילום המסחרית הראשונה. באמצעות הדאגרוטיפ הופקו במהירות (באופן יחסי לתקופה) צילומים איכותיים בשחור־לבן.

ילדה, 1850. צביעת תמונה שצולמה בשיטת דאגרוטיפ, ג. גארנייר.

אין זה מפתיע שכבר בסמוך להמצאת הדאגורטיפ, היו מי שמיהרו להזריק צבע לצילומים החדשים. האמן השווייצרי יוהאן בפטיסט איסנרינג (1796 עד 1860) נחשב לראשון שהתנסה בצביעה שכזו, והוא עשה זאת בשיטה יחסית פשוטה: הוא ייבש פיגמנטים (צבע אמנות) וגומי ערבי (סוג של שרף) והכין באמצעותם תערובת שאיתה הוא צבע – ממש כמו בציור – את פני הצילום. בעקבות איסרינג התפתחו שיטות צביעה נוספות, על חלקן אף נרשמו פטנטים. הצלם האמריקאי דניאל דיוויס ג'וניור (1813-1887) הרחיק לכת וצבע באמצעות הליך אלקטרוליזה (פירוק תרכובות בעזרת זרם חשמלי), אולם התוצאות שהפיק דיוויס היו חלקיות והשיטה נזנחה מהר.

מאמצי הצביעה חצו גם אוקיינוסים. ביפן, ביקרו צלמים אירופאים במדינת האיים המזרחית (אשר זה עתה פתחה שעריה לאחר 200 שנות הסגר) והם ביקשו להעביר את יופייה באמצעות צילומים צבועים. אחד מאותם צלמים ידועים הוא פליצ'ה באטו (1832-1909) אשר צבע את צילומיו לא באמצעות שיטות ציור מערביות, דוגמת השיטה של איסרינג, אלא עם צבעי מים שאפיינו את עולם האמנות ביפן. השילוב הזה של שיטות ציור יפניות על גבי שיטות צילום אירופאיות הן דוגמה מרתקת למיזוג מוצלח של תרבות המזרח והמערב.

סמוראים. צילום וצביעה: פליצ'ה באטו, 1860

דוגמה הפוכה ניתן למצוא בקרב הצלם המקומי יוקויאמה מאטסוסאבורוֹ (1838-1884) שבחר לצבוע את צילומיו עם צבעי שמן (שמזוהים דווקא עם אירופה). השימוש בצבעי שמן הקנה לצילומיו הצבועים של מאטסוסאבורו מראה לא קונבנציונלי, והם דמו יותר לציור רנסנס מאשר לצילום.

הביקוש לצילומים צבועים גבר בראשית המאה העשרים, עת הפכו המצלמות המסחריות לפריט נפוץ. אין לכך סימוכין, אך הדעה הרווחת היא כי וואלאס נאטינג (1861-1941) הוא הצלם אשר צילומיו הצבועים הם הנמכרים בהיסטוריה, עניין מרשים למדי עבור מי ששימש בכלל כפוליטיקאי שכן נאטינג עבד כשר במדינת ניו אינגלנד, ועסק בצביעת צילומים רק כתחביב אחרי שעות העבודה. אולם בשנת 1904, עת היה בן 43, פתח נאטינג סטודיו מקצועי בו הוא עסק בצביעה. לסטודיו שלו הוא קרא "נאטינגהאם" (האיש ניחן גם בחוש הומור מסוים). בשנות פעילותו של נאטינג, צילומים בצבע הפכו לפריט פופולרי ובר השגה עבור המעמד הבינוני בארה"ב ובקנדה, ובני משפחה וחברים נהגו להעניק צילומים שכאלה בתור מתנות חתונה ומתנות חג. לצערו של נאטינג, השפל הכלכלי הגדול של 1929 הוביל לירידת משפחות מנכסיהן – והפופולאריות של הצילומים בצבע דעכה למשך מספר שנים.

רק כאשר הוציאה חברת קודאק את מצלמת ה'קודאכרום' הידועה בשנות החמישים, הפכו צילומים בצבע לנפוצים יותר מאי פעם, אך הטכנולוגיה החדשה הפכה את הליך הצביעה הידני למיותר: אין הרי צורך לצבוע בקדחתנות צילום-אחר-צילום כשיש מצלמה שמפיקה צבעים אוטומטית (ועוד עם הצבעים הנכונים, בלי פרשנות או זיכרון אישי של הצובע). על כן, לאורך העשורים הבאים, צביעת צילומים הפכה למלאכה הנחשבת לסיזיפית ומיושנת – והרושם הזה נותר בקרב הציבור עד הולדתה של תוכנת "פוטושופ" שאִפשרה למקצוענים וחובבים כמוני לצבוע, די בקלות, את ההיסטוריה.

אולם ייתכן שגם התחביב הזה עומד להתייתר: עם הקידמה הטכנולוגית ופיתוח הבינה המלאכותית, עלו שירותים מקוונים אשר, בשניות בודדות בלבד, עושים את מה שגוזל לצובעים המקצועיים ביותר בין שעות לחודש ימים. 

נוף של אגם. צילום וצביעה: וואלאס נאטינג (1915)

לפני שנים ספורות קבוצת סטודנטים מסינגפור העלתה אתר, colourise.sg, ובו הגולשים יכולים להעלות צילום בשחור־לבן – והאלגוריתם כבר עושה את כל השאר. בעקבות colourise.sg הוקמו שירותים מקוונים נוספים שמציעים שירות זהה, אחד מהם מקומי: My Heritage הישראלי מבטיח כי האלגוריתם, מלבד צביעת אוטומטית, אף מחפש ברשת מהו צבעו של דגם הסוסיתא בצילום שהעליתם. אני מודה שהתוצאות אותן מספק האלגוריתם באתרים האלה הן, עם יד על הלב, מרשימות; ההיסטוריה מעולם לא הייתה נגישה יותר, ולוּ השירותים הללו היו קיימים כשהייתי בן 16, ייתכן ולא הייתי טורח לפתוח "פוטושופ" בעצמי.

עם זאת, לבינה המלאכותית יש עוד כברת דרך לעבור לפני שהיא תחליף את העבודה הדקדקנית של הצובעים. בעוד הצילומים שמספק האלגוריתם מרשימים בהחלט, עדיין ניכר כי מדובר בצילומים ישנים עליהם נשפך צבע (לרוב על ספקטרום דהוי). הבינה המלאכותית לא מתקנת קרעים ולא מפעילה שיקול דעת אמנותי על מנת להפוך את הצילומים ליותר מצביעה סטנדרטית. ייתכן כי שנים מהיום יתייתרו שירותיהם של הצובעים בגלל הבינה המלאכותית, אך בינתיים הם כאן, צובעים את ההיסטוריה מחדש ועל הדרך – הם עושים היסטוריה משל עצמם.

אברהם לינקולן, צביעה אוטומטית (My Heritage)

צובעים את ההיסטוריה מחדש

בשנת 2018 הפתיע במאי "שר הטבעות" פיטר ג'קסון את עולם הקולנוע הדוקומנטרי: סרטו החדש "הם כבר לא יזדקנו" ("They Shall Not Grow Old") הנְגיש לקהל הרחב את מלחמת העולם הראשונה, אשר באותה עת ציינו 100 שנים לסיומהּ. טרם סרטו של ג'קסון, כל אסוציאציה של המלחמה לוותה בקטעי וידאו אילמים בשחור־לבן ובאיכות ירודה. על אף שמדובר במלחמה שגבתה חיי מיליונים, וחיילים שהשתתפו בה התהלכו בינינו עד לפני שנים אחדות – "יחסי הציבור" הטובים-יותר של מלחמת העולם השנייה הביאו לידי כך כי רק אחת המלחמות השתרשה בתודעה הציבורית והתרבותית, ואילו זו האחרת נשארה, בהרבה מחלקי העולם, זיכרון עמום בספרי ההיסטוריה. 

'יחסי הציבור' הטובים יותר של מלחמת העולם השנייה הביאו לידי כך כי רק אחת המלחמות השתרשה בתודעה הציבורית והתרבותית, ואילו זו האחרת נשארה, בהרבה מחלקי העולם, זיכרון עמום בספרי ההיסטוריה

ג'קסון לא רק הפיח צבע בקטעי הארכיון הישנים: באולפן סאונד מקצועי הוקלטו הקולות אשר אמורים היו ללוות את קטעי המלחמה שליקט; דריכת מגף בדשא, שיעול מזדמן – כל אלו ואחרים זכו לביטוי ווקאלי, ועם הצבע והקולות הגיעו האמוציות. בזכות הצביעה, הפכו החיילים מכלים במלחמה שהסתיימה לפני עידן, לאנשים כמוני וכמוכם שעזבו את שגרת חייהם כדי להתפלש בבוץ, לצעוד ארוכות על אדמה זרה ולמות בה.

הפרויקט של ג'קסון אולי לא היה הראשון מסוגו, אך הוא העלה לתודעה הציבורית את תחום צביעת ההיסטוריה ואת עבודותיהם של המקצוענים – כשהבולטת מכולן היא מרינה אמארל.

מרינה אמארל (Marina Amaral) היא צעירה בת 26 המתגוררת עם אמהּ בברזיל. מגזין WIRED כבר הספיק להכתיר אותה בתור "המאסטרית של צביעת צילומים" – קביעה שאיתה אני נוטה להסכים. אמארל הדהימה לראשונה את העולם כאשר העלתה צילום של עלם צעיר בתוך מה שרק נראה כמו צילום מתוך מגזין אופנה – צילום שלא היה מכה גלים לולא חשפה אמארל כי מדובר בצביעת צילום מ-1865 (לא פחות ולא יותר). מתברר כי המצולם הוא לואיס פאוול, חייל קונפדרציה שלקח חלק במזימת ההתנקשות באברהם לינקולן. העבודה הנהדרת של אמארל והמשחק שלה עם אור וצל לימדו את כולנו כיצד צביעה אחת הופכת צילום בן 155 שנים לעדכני ומדהים.

לואיס פאוול (1865). צביעה: מרינה אמארל

עד מהרה הפכה אמארל את התחביב שלה בפוטושופ לעבודה במשרה מלאה. היא עבדה עם מגזין טיימס, נשיונל ג'יאוגרפיק, BBC וגופים רבים נוספים כדי להפיץ את בשורת ההיסטוריה הצבועה. בפורטפוליו המרשים שלה תמצאו את מלכת אנגליה הצעירה, ההריסות הטריות של הירושימה, מארי קירי, משפטי נירנברג, רספוטין, אלברט איינשטיין ומאות אישים, אירועים היסטוריים וצילומים מחיי היומיום של פעם. אמארל אף יזמה עם מוזיאון אושוויץ-בירקנאו את פרויקט "הפנים של אושוויץ" במסגרתו נצבעו צילומי יהודים מהמחנה – פרויקט שסיפרה כי הותיר בה חותם עמוק לאחר שעבדה ארוכות על כל צילום ופנים.

צ'סלב קווקה (ילידת 1928), מתוך פרויקט "הפנים של אושוויץ". באדיבות: מרינה אמארל

פרויקט דומה עליו הותירה אמארל חותמה הוא מיזם צביעת פורטרטים של עבדים שחורים מ-1869, פרויקט שגזל ממנה חודשים של עבודה ונועד להאניש (ולייחד זה מזה) את בני האדם שכלפיהם התייחסה החברה כאל חפצים.

מרינה ועמיתיה מקדישים זמן רב למחקר על-מנת להעריך מה היו הצבעים בכל פריט בצילום – החל משמלות ראוותניות ועד השרוכים בנעליים. יתרה מזאת, הם משערים – עד רמת דיוק גבוהה – את הצבעים גם על-סמך הגוונים השונים של האפור (כך למשל גוון מסוים של אפור בהיר מעיד כי מדובר, במקור, בצבע האדום). על הצובעים המקצועיים אף לדעת כיצד עובד אור; לדוגמה, צילומים שנלקחו במהלך הזריחה או השקיעה ("Golden Hour" בעגה המקצועית) באים לידי ביטוי בצל זוויתי מוארך על האובייקטים בצילום  – ועל כן יאופיינו במהלך הצביעה בבוהק כתום. 

הדוגמאות הללו הן רק בחלק קטן מהמכלול אותו הצובעים צריכים לקחת בחשבון כשהם מנסים לתת צבע להיסטוריה. אך האם מאמציהם לעשות כן עושים צדק עם העבר? היכן בכלל עובר הגבול בין פרשנות לאמנות – והאם יש דרך 'נכונה' לזכור את ההיסטוריה?

היכן בכלל עובר הגבול בין פרשנות לאמנות – והאם יש דרך 'נכונה' לזכור את ההיסטוריה?

בין אמנות לפרשנות

כאשר השחקן דניאל דיי לואיס קידם את הסרט עטור הפרסים 'לינקולן', סרט בו הוא מגלם את הגיבור בעל מגבעת הצילינדר – הוא נשאל  "כיצד אתה יודע איך לינקולן בכלל נשמע?", ולכך השיב השחקן  "אני לא. למזלי, גם אתה לא". התשובה הזו של לואיס מהדהדת כאשר קמים צקצקנים שטוענים כי צביעה של צילומים היסטוריים היא חילול הקודש – הרי מנין לנו שהרצל לא לבש בכלל ז'קט ורוד בצילום המרפסת הידוע?

לינקולן, קרב אנטיאטם (1862). צביעה: מרינה אמארל

נכון שערכם ההיסטורי של צילומים שנצבעו ילווה כמעט תמיד בסימני שאלה. אולם בסופו של יום מדובר באמנות. גם עם הניחושים המושכלים ביותר, צובעי-הצילומים, מקצוענים ומנוסים ככל שיהיו, הם עדיין אנשים פשוטים שלוקחים הימור.

עד לפני שנים אחדות היינו בטוחים שהפסלים ביוון העתיקה פוסלו בלבן, וזאת בגלל סיבה די פשוטה: כך הם נראים כיום, 2,500 שנים אחרי יצירתם. אולם לצבע יש נטייה טבעית להתכלות, ורק באמצעות סריקת לייזרים אנו יודעים שלא רק שאותם פסלים יווניים היו למעשה צבעוניים, אלא שהם ניחנו בחגיגה של צבעים מכל הסוגים – סגול, ורוד, ירוק ומגוון רחב של צבעים עזים, צבעים שלא הייתם מצפים לראות בפסל שמוצב בכיכר העיר לכבוד גנרל כזה או אחר. יוון העתיקה, שהייתה הראשונה לתעד היסטוריה בכתב (ותודה להרודוטוס) וטרחה לפַסל גיבוריה ברמת דיוק אנטומית מפורטת – לא חששה להתפרע כשזה הגיע לצבעים. היוונים רצו שנזכור אותם בצבעים שהם לא רק לבן משמים.

אז האם זה לא נכון גם עבור מי שצילמו (והצטלמו) לפני המצאת הקודאכרום? הרי שחור־לבן לא הייתה (ברובה) בחירה אמנותית, אלא מגבלה טכנולוגית. יש סיבה מדוע איסנרינג וחבריו התחילו לצבוע צילומים כמעט-מיד עם שחרור הדאגרוטיפ להמונים; הייתה לכך דרישה. מצולמים העדיפו שיזכרו אותם מֵעבר לספקטרום השחור־לבן המדכא, והצלמים רצו שגם הדורות הבאים יידעו אילו צבעים יפים ראה הצלם בעת שלכד תחת העדשה את זריחת השמש – גם אם זה מגיע במחיר של סטיה מהמקור. 

המטרה, כך מסתבר, היא לאו דווקא לדייק עד כמה שניתן מבחינה היסטורית, אלא למצוא את האיזון בין ערכם ההיסטורי של אובייקטים לבין ערכם האמנותי. דוגמה לשילוב בין שימור ההיסטוריה ושילוב האמנות ניתן למצוא בציורי פורטרט מתקופת הרנסאנס, תקופה שדגלה בדיוקים אנטומיים באמנות. הציירים מהם הזמינו אנשי האצולה עבודות ידעו לצמצם למינימום האפשרי את הפירוט הסביבתי מאחורי הפרסונה שהם מציירים – וזאת כדי שאותה פרסונה תהיה האלמנט הבולט ביותר בתמונה; כך למשל, 500 שנים אחרי שצוירה, אנו אולי יודעים איך נראית המונה ליזה, אך מתקשים לזכור מה בדיוק קורה שם ברקע מאחוריה: יש שם נהר? הרים? יער? קשה לדעת. באותה מידה גם צביעת צילומים מביעה את מה שהצובעים (בין אם הם הצלמים המקוריים מהעבר או אנשי המקצוע מהעתיד) רוצים שנפרש. אם זה מפריע לכם, אז במה זה שונה מפילטרים באינסטגרם? גם הצילומים שאנו מצלמים היום (עם סמארטפון או מצלמת DSLR מקצועית) עוברים עיבוד שמרחיק אותם מרגע האמת בו לחצנו קליק.

המטרה, כך מסתבר, היא לאו דווקא לדייק עד כמה שניתן מבחינה היסטורית, אלא למצוא את האיזון בין ערכם ההיסטורי של אובייקטים לבין ערכם האמנותי

צבע וזיכרון הם תמיד פרשנות. אתם ודאי מכירים את צילום הנערה האפגנית מבית נשיונל ג'יאוגרפיק, אך אם יעירו אתכם באמצע הלילה וישאלו אתכם מה צבע בגד הבורקה שהיא לובשת, סביר להניח שלא תדעו לענות מיד שהוא ירוק. רבים יגידו שהצבעים הם שהופכים את הצילום לדומיננטי כל-כך, ואמנם אין לי דרך להפריך את הטענה, אך אגיד כך: הבורקה של הנערה האפגנית הוא לא באמת ירוק. הוא כתום.

מתוך פרויקט "עבדות בברזיל". צילום: מרינה אמארל

בהתייחס לכך, מרינה אמארל העידה שבפרויקט צביעת צילומי העבדים שהזכרתי קודם, לא קיים מידע רב אודות העבדים בצילומים עליהם עבדה – ועל כן עבודת הצביעה הספציפית הזו נעשתה על בסיס פרשנות אמנותית וניחושים. אולם כשמביטים בתוצאה הסופית, לא באמת חשוב לנו, הצופים, אם גוון השרשרת אינו מדויק; מטרת הצביעה היא 'להוריד' את ההיסטוריה ל-'גובה העיניים', ומצילומים קרועים בשחור־לבן של קבוצת עבדים שרחוקה מאיתנו היסטורית וגיאוגרפית, הם הפכו לצילומים של אנשים שיכולים, באותה מידה, להתהלך בינינו ברחוב.

דיוק היסטורי הוא חשוב, אין ספק. אבל הצביעה מבקשת משהו אחר. היא מבקשת לקרב אלינו את ההיסטוריה, היא שואפת ללמד, בזכות הצבע, שפעם חיו אנשים אמיתיים, בני אדם צבעוניים. ואם המחיר הוא מעט פחות דיוק היסטורי – אני מוכן ושמח לשלם אותו, ואני מקווה שגם אתם.

אנו מודים מקרב לב למרינה אמראל שהסכימה לשיבוץ עבודותיה במאמר זה.

דימוי שער: "ציור אבסטרקטי בצהוב, כתום, אדום, ירוק וכחול", Markus Spiske. מקור: Unsplash.

דימוי שער: 

”, 

מקור: 

.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email