האם ישנה תכלית לכאב שבחיינו? מבט אמיץ אל מעמקי הסבל ברוח הזן – בין הבודהה לאפלטון​

-

בעת האחרונה נראה כי הקושי והייאוש מציפים אותנו, ברמה האישית והקולקטיבית. שינוי מהותי נחת עלינו לפתע ובעל כורחנו. הוא שינה את חיינו לבלי הכר: את האופן שבו אנו חיים, פועלים ועובדים; את יחסי האנוש שלנו. מול הקושי עומד טבענו האנושי אשר לאורך חיינו ניזון עוד יותר על ידי החברה סביבנו – אנו משתדלים להרחיק את הסבל. שאיפתנו היא להימנע ממנו בכל מחיר.

על המציאות המשתנה אין אנו יכולים לשלוט, זה נכון. אך נשאלת השאלה – האם אנו יכולים לבחור את האופן בו אנו מתבוננים על אותה מציאות? תורות שונות מציעות כי עלינו לקבל את הסבל כנקודת המוצא למסע החיים, לאפשר לסבל להיות.

הו רמה, אין זה הזמן לנוח! קום והבא שמחה לעולם. כאשר האנשים עודם כבולים, אין זה יאה ליוגי להתמזג עם העצמי

ונקטסאננדה, 2003;7

במילים אלו פונה רמה הנסיך לחכמים וישומיטרה ווסישטהא. אלו האחרונים שמעו על מצבו של הנסיך והזמינו אותו אליהם כדי להפיג את ייאושו.

את מסע נעוריו התחיל רמה הנסיך במפגש עם משבר. הוא גדל בשמחה בבית המלוכה וחונך על ידי המורים הטובים ביותר, אך כשהוא יוצא מן הארמון לראשונה בבגרותו הוא נפגש עם העולם. המשבר של רמה הוא משבר קיומי; הוא לא נובע מאבל על המת, לא מאובדן וגם לא מפרידה. המשבר שלו נובע מראייתו הצלולה את הטבע המשתנה, מההבנה שאיננו יכולים להיאחז בדבר. 

כתב זה, היוגה וסישטהא, הוא כתב בודהיסטי עתיק יומין הפורס בפנינו דיאלוג בין רמה הנסיך לבין וסישטהא החכם אשר מבקש להפנות את מבטו של רמה לכיוון הנכון, אל עבר הידיעה. כמוהו, כתבים בודהיסטים רבים נפתחים בסיפור על היציאה מאזור הנוחות וראיית הסבל נכוחה – בכל דבר, בכל מקום. סידהארתה גאוטמה בודהה, שרבים רגילים לזהות בשוגג עם הפסלון המחייך, החל גם הוא את דרכו בחיי הנוחות שבארמון אביו. כשיצא הבודהה מן הארמון לראשונה הוא ראה זקנה, מוות וסבל. כך נשתרש בו חוט המחשבה כי הכול סבל. הוא התיישב תחת עץ, עצם את עיניו והתבונן פנימה, או למעשה, תרגל מדיטציה. משם צמחה שארית הגותו אשר הוקדשה לשחרור האנושות מהסבל הקיומי באמצעות ההארה או הידיעה.

כל מה שהוא נכון ונאה

גם הוגים מערביים עסקו בשחרור מאי הידיעה. במשל המערה של אפלטון יושבי המערה, המשולים לאנושות כולה, מסוגלים לראות רק את הצללים שעל הקיר – הם האשליה. כל עוד הם נמצאים במערה הם אסירים, אך הם אינם יודעים זאת. הם אינם מודעים לעולם האידאות שמחוץ למערה – זה המקרין על קיר המערה. אחד מיושבי המערה לפתע מותר מכבליו ומביט לעבר האור המגיח מן החוץ. תחילה, האור המסנוור את עיניו מייסר אותו, הוא אינו יכול לראות דבר. הוא הולך לכיוון האור ובקושי רב מטפס את העלייה התלולה אל מחוץ למערה – "התחום המושכל" בו מתגלה "דמות הטוב" – "כל מה שהוא נכון ונאה" (כתבי אפלטון, כרך ב', עמ' 425). 

ישנם הבדלים בין הגישה ה"מערבית" לזו ה"מזרחית", בהם אדון בהמשך. המשותף לשתי הגישות הוא תפיסת המסע אל ידיעת האמת או אל השחרור מאי הידיעה ככזה אשר כרוך בייסורים, באתגר ובמשבר. עצם ההתפקחות מתוארת כמכאיבה וכמייסרת, אך כהכרחית על מנת לחיות חיים מלאים. 

המערה של אפלטון – האם בכלל ניתן לראות את הדברים כפי שהם באמת? מקור: Unsplash.

המשבר שמתארים אפלטון במשל המערה ורמה ביוגה וסישטהא, נובע מראיית הדברים כמות שהם. במשל המערה מבחין האסיר שהשתחרר כי המראות המשתקפים על קיר המערה הם מופע צללים בעל רמת ממשות נמוכה מן האידאות שמחוץ למערה. ביוגה וסישטהא מבחין רמה בתעתוע המופע היומיומי של הדברים המשתנים בעולם הזה לבין המהות ההווה בכל. משברים כאלו ואחרים הינם מנת חלקנו לאורך החיים; קטנים כגדולים ומעיקים כמכאיבים. ברגע המשבר יש בנו צורך אנושי לברוח, אנו מתוכנתים להיצמד לעונג ולהימנע מכאב, אך האם התוכנה ברת שינוי?

ארבע אמיתות

לאחר שראה נכוחה סידהארתה גאוטמה בודהה את הסבל הכרוך בקיום ופנה למסע של חיפוש מזור, הוא הגה את ארבע האמיתות הנאצלות:

  1. דוקהה (סבל) – האמונה בדבר קיומו של הסבל.
  2. סמודיה (השתוקקות ודחייה) – האמת בדבר מקור הסבל הן ההשתוקקות והדחייה המביאות לתהפוכות הנפש.
  3. נירודהה (הגבלת פעילות התודעה) – האמת בדבר הכחדת הסבל – ניתן להשתחרר ממנו ולהגיע לשלוות אמת.
  4. מרגה (הדרך) – האמת בדבר הדרך לשחרור מהסבל, היא הדרך המתומנת, קרי – בעלת שמונה חלקים, הנאצלת: השקפה נכונה, כוונה נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים נכון, מאמץ נכון, מודעות נכונה, ריכוז נכון.

ניתן לקרוא את ארבע האמיתות הנאצלות כארבעה שלבים: דיאגנוזה (אבחנה), אטיולוגיה (גורמי המחלה), פרוגנוזה (הערכת הדרך ליציאה מהמחלה) ומרשם. שלב האטיולוגיה מסמן את ההימנעות ממשברים כמחלת חיינו – ההשתוקקות לעונג (בסנסקריט – "ראגה") והסלידה מכאב (בסנסקריט – "דבשה"). ההשתוקקות והסלידה מובילות אותנו באופן תמידי אל מחוזות של אי שביעות רצון, אי־נחת. אולם, המסלול שמציג בפנינו הבודהה מתחיל בהכרה כי החיים כרוכים בסבל וסופו בהכחדת הסבל.

החוצה או פנימה

למעשה, הדרך להכחדת הסבל כרוכה במעבר מאי־ידיעה לידיעה. במשל המערה מוצגת הידיעה ככוח שקיים בתוך האדם, כאשר תפקיד המורה הוא להפנות את תלמידו "מן המתהווה, עד שיהא ביכולתו לעמוד ולהתבונן במה שהווה ובהווה הבהיר ביותר" (עמ' 426) , תהליך שמכנה בהמשך אפלטון "הפנייתה של נשמה" (עמ' 430). בפועל, על מנת לחיות חיי הרמוניה ואמת, על האדם לעסוק בשני תחומים מרכזיים – מוסיקה וגימנסטיקה.

תפקידה של המוסיקה הוא לפתח את הנפש ולעזור לה להתגבר על התשוקות; תפקידה של הגימנסטיקה הוא טיפוח הגוף וטיפוח אורח חיים בריא. מטרת הגימנסיון הייתה לאזן בין הגוף לבין הרוח, איזון באמצעותו האדם לומד לווסת את עצמו ופנוי לחקור את האמת. בדיאלוג "מנון" (Meno) אפלטון מאפיין את תהליך החינוך כתהליך של קילוף שכבות של מחשבה עד לכדי "היזכרות". המחנך, בדמות סוקרטס, מעלה שאלות בפני התלמיד מנון, אשר תפקידן ראשית להראות לו שהוא במצב של אי-ידיעה ובהמשך לאפשר לו "להיזכר" במה שנשמתו כבר יודעת. ההיזכרות, קרי – הידיעה, היא תוצר של דיאלוג עם מורה.

במסורת הבודהיסטית, ובכלל במסורות מן המזרח, הדרך לשחרור מן הסבל כרוכה גם היא במעבר מאי־ידיעה לידיעה, אולם המעבר הזה עובר דרך בהתבוננות פנימית. הפרקטיקה המרכזית ביותר היא מדיטציה, אודותיה יש כיום פרשנויות שונות אשר בהמשך להן התפתחו דרכי תרגול שונות. המשותף לשלל התרגולות המדיטטיביות הוא ההתבוננות אל העולם הפנימי של האדם: הידיעה נמצאת בתוכנו וכל שעלינו לעשות הוא "לנקות" רשמים וצריבות על מנת שנוכל לראות את המהות שמעבר. על פי רופרט גטין, המילה "מיינדפולנס" הנפוצה כיום במערב היא תרגום למילה "Sati" שבתרגום ישיר משמעותה "להיזכר" – אותה פעולה המוזכרת גם בדיאלוג מנון של אפלטון. אך נשאלת השאלה – להיזכר במה?

הידיעה נמצאת בתוכנו וכל שעלינו לעשות הוא "לנקות" רשמים וצריבות על מנת שנוכל לראות את המהות שמעבר

מטרתה הנעלה של המדיטציה, לפי היוגה-סוטרה של פטנג'לי, היא ה"סמאדהי" – “Total self-collectedness”. ברגעי הסמאדהי "שרוי הרואה בצורתו שלו", כלומר מתאחד עם טבעו הראשוני או "נזכר" בו. במשל המערה האסיר המותר מכבליו זוכה לחזות ברמת ממשות גבוהה יותר של הדברים. במצב הראשוני, במערה, האסיר תופס את העולם על ידי חושיו בלבד ולכן מסוגל לתפוס את הדברים ברמת ממשות נמוכה ותו לא; הוא מתועתע על ידי אילוזיית הצללים שעל הקיר. כאשר זה האחרון משתחרר, הוא תופס את העולם על ידי שכלו ולכן מסוגל לחזות בדברים ברמת ממשות גבוהה; הוא מבחין בתצורה הראשונית, באידיאות. בבודהיזם וביוגה-סוטרה התודעה היא שיוצרת את עולם התופעות הבלתי יציב והמשתנה, אשר מעבר לו ישנה מהות יציבה וקבועה. ההבדל המרכזי בין הגישה האפלטונית לבין זו הבודהיסטית הוא ההתבוננות החוצה לעומת ההתבוננות פנימה: בעוד אפלטון מציע תהליך של התפתחות באמצעות מוסיקה וגימנסטיקה, הבודהיזם מציע תהליך של התפתחות באמצעות תרגול מדיטציה כפרקטיקה מרכזית (אך לא בלעדית).

מבט מזוכך על טבע הדברים

מסיבה זו, הבודהיזם נתפס לעיתים כתרגול המבודד את האדם מן העולם, בעיקר לאור פרקטיקות נזירות הנהוגות בו. אולם, התרגול הבודהיסטי אינו משולל הקשר חברתי ואף מדגיש את חשיבות הפעולה שלנו בעולם. ביצירה הבודהיסטית "מנחה ללאמה" של הפאנצ'ן לאמה הראשון, ממריא המתרגל באופן סימבולי על כנפי החוכמה והחמלה אל עבר ההארה. החוכמה מאפשרת לו להבין את הגורמים שיוצרים את המציאות והחמלה מאפשרת לו להיטיב עם הברואים כולם:

ועתה, לאמה קדוש ונשגב שלי, רב חמלה,

ברכני שכל כאבם של הברואים, כולם אימהותי,

כל רעתם ומכשוליהם יבשילו כעת עלי,

וכן שאוכל לתת להם כל טובי ואושרי,

ובכך להבטיח שכל אחד מהם יזכה בכל אושר

תפקיד החוכמה הוא להביא אותנו לכדי ראייה נכוחה של ה־"אמת" או של "טבע המציאות". לצד זאת, ישנו קשר הדוק בין מעשינו כלפי הזולת לבין מידת האושר או הסבל שלנו. ביוגה וסישטהא, לאחר שהגיע רמה להארה, קורא לו וסישטהא לחזור למודעות הגוף, ובעזרת הידיעה אליה הגיע, להביא שמחה אל העולם:

הו רמה, אין זה הזמן לנוח! קום והבא שמחה לעולם. כאשר האנשים עודם כבולים, אין זה יאה ליוגי להתמזג עם העצמי

ונקטסאננדה, 2003;366

במשל המערה, לעומת זאת, אם האסיר שהשתחרר יבחר באקט של חמלה ויחזור למערה, הוא עלול לחשוף את עצמו לפגיעה. יושבי המערה עשויים שלא להאמין לסיפוריו, להאשים אותו על טעותו ואף עלולים להורגו, כפי שעוללו לסוקרטס. ובכל זאת, בסיום המשל קורא אפלטון לאותם אנשי אמת למשול במדינה ולהובילה להרמוניה. 

מסורות פילוסופיות ממזרח וממערב מלמדות אותנו, אם כן, שהדרך לחיים מלאים היא סיזיפית ורצופת משברים. במשל המערה העלייה מעלה, אל רמת הממשות הגבוהה של הדברים, היא תלולה והשמש מסנוורת את עיני המטפס. הנסיך רמה וגאוטמה בודהה, שניהם, מתחילים את מסעם אל עבר ההארה לאחר שחזו בסבל נכוחה. לאחר שחזו בתעתוע בדבר ממשותם של הדברים, בהשתנות האינסופית, בגהות ובשפל של התודעה. 

האם מסעם אל עבר הידיעה הפך את חייהם לפשוטים? לא בטוח. אך נראה ששלוש הדמויות הללו – האסיר המשוחרר, הנסיך רמה וגאוטמה בודהה, זכו במבט צלול על הקיום. הם זכו לידיעה.

דברים מתאחים, דברים מתפרקים

בספרה "כשהדברים מתפרקים" כותבת פמה צ'ודרון:

דברים שמתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי. אנחנו חושבים, שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה, אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים. הם מתאחים ומתפרקים. זה פשוט כך. הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות: מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה

צ'ודרון מתארת את מסע החיים כמסע של התפרקות – התאחות – התפרקות וחוזר חלילה: מטאפיזיקה שאינה בשליטתנו. אנו כן יכולים לבחור אם אותו מסע של התפרקות והתאחות יהיה מסע מעגלי בו אנו חוזרים שוב ושוב לאותה הנקודה, או שמא, מסע ספירלי בו ההתפרקות וההתאחות הן מסע של ריפוי וצמיחה. 

כדי שיהיה המסע כזה, עלינו לתת מקום לצער, להקלה, לאומללות ולשמחה. למעשה, לא להיאחז באף אחד ממצבי התודעה, אלא לתת להם להיות ולחלוף. והעיקר – לגלות את החלק בנו אשר יכול להתבונן עליהם.

דימוי שער: "פסל בודהה יושב על מקדש באמצע יער", Meckl Antal. מקור: Unsplash.

מקורות:

אפלטון. תשי"ז. כתבי אפלטון ,ספר ז', כרך ב',שוקן: תל-אביב. 

ונקטסאננדה, ס. 2003. יוגה וסישטהא. תרגום לעברית: פריה הרט. בן שמן:מודן.

צ'ודרון, פ. 2001. כשהדברים מתפרקים. תרגום לעברית: דורית גינת. תל אביב: פראג.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email