מחשבה ללא מילים

האם מחשבות הן תמיד אסופה של מילים או שניתן לחשוב גם בלעדיהן? כמה מחשבות מילוליות בנושא

-

בימים משעממים עולה בי לעיתים שאלה שנדמית מורכבת מדי עבורי: האם אני יכולה לחשוב ללא מילים?

כששאלה זו מתמקמת לה בנוחות במוחי אני אוהבת לעשות את מה שאני נוהגת לכנות 'ניסוי מחשבתי חברתי' – אני מפנה את השאלה למי שנקרה בדרכי ואת התשובות אני אוגרת. הדיון, כשהוא שימושי, מוביל להתפתחות אותה השאלה ומחשבה ראשונית. תהיו מופתעים אולי לדעת שבאופן כמעט גורף לשאלה הזו רבים השיבו לי: "לא, איננו יכולים לחשוב ללא מילים". מעטים היו אלו שעל בסיס ידע, בקיאות או אינטואיציה ענו תשובה חיובית. ואתם – האם אתם מסוגלים לחשוב ללא מילים?

מחוות קמאיות

לפני מספר שנים הפכתי לדודה מאושרת. כך זכיתי לצפות לראשונה בתינוקת קטנטנה בעיניים מעריצות. במפגשינו הראשונים עקבתי אחר כל תנועה ותנועה שלה, על אף שהיא לא הרבתה לנוע. עם הזמן הרגשתי שאני מבינה אותה ושהיא מבינה אותי. חשתי שכשהיא רואה אותי נכנסת לחדר, היא חווה משהו שאמנם אינו משתווה לפעם הראשונה בה היא טעמה את המרק המפורסם של סבתא, אך שיש לו בכל זאת ערך מסוים. 

הרומן ביני לבין אחייניתי אינו אמור להפתיע רבים מכם. כידוע לכולנו, למרות שכתינוקות אנחנו לא יודעים מילה, אנחנו כן יודעים לחוות חוויות המובילות אותנו לפעולות כלשהן – יהא זה חיוך, הושטת יד למחוות שלום כפי שעושה אמא, ובמקרים פחות נעימים – גם בכי. על אף שתפיסת פעולת המחווה כפעולת דיבור די מקובלת בימינו, הזכיר לנו עוד בשנות ה־60 הפילוסוף הצרפתי מוריס מרלו-פונטי:

הדיבור ניתן להשוואה למחווה מכיוון שמה שמוטל על הדיבור לבטא יהיה באותו יחס אל המטרה כמו למחווה שמתכוונת אליה.

כלומר, החשיבה היא לא רק פעולה שכלית, אלא שהיא גם פעולה אקטיבית של גוף פיזי החי בעולם. מרלו-פונטי מדגיש את הקשר בין גוף לשפה ומצביע על כך שהגוף שלנו והשפה שלנו יכולים להתייחס לאותם מצבים ואינטראקציות בעולם באופן דומה. ואם לחזור לדוגמת האחיינית שלי – אחרי שהיא למדה לסמן שלום לעברי בכל פעם שאנו נפרדות, אין הבדל בין אמירת שלום לבין סימון לשלום: המטרה ככל הנראה זהה. 

בעצם, נדמה שעל המחווה מוטלת אותה משימה המוטלת על הדיבור  לתאר ולשתף מחשבה. למרות שאין לאחיינית שלי מילים, כשהיא מנופפת לשלום היא מביעה רצון וכוונה. אם כך – האם יתכן שתינוקות יכולים לחשוב בלי מילים? היתכן שהמחווה מהווה שער לעולם הפנימי המתפתח? תיאור השפה כקשור לפעולה באופן זה, הוביל בין היתר לטענה שחקירות מדעיות של החשיבה ואופן פעולתה צריכים להתחיל דווקא מההתמקדות בתחום הפעולה.

נוירוני המראה

חוקרי מוח רבים מייחסים את התופעות הללו אצל תינוקות לקבוצת נוירונים מיוחדת שהתגלתה בשנות ה־90 על ידי קבוצה איטלקית: 'נוירוני המראה'. התפקיד הכללי של נוירונים (תאי עצב) הוא לקבל, להוליך ולהעביר אותות מנוירונים אחרים והם עושים זאת על ידי הולכת אות חשמלי המכונה 'פוטנציאל פעולה'. לאחר שהחוקרים השתילו אלקטרודות לראשיהם של קופי אדם, הם הבחינו בפרץ של פעילות בקליפת המוח המוטורית רגע לפני שהחיות אחזו בפיסת מזון. באותו זמן במעבדה, ממש במקרה, החוקר ריזולטי נהנה מגלידה מרעננת ביום חם. המדענים גילו שאותו אזור שהופעל אצל הקופים באחזם באוכל, פעל למראה הגלידה בידו של ריזולטי. הנוירונים של הקופים הגיבו באותה צורה בדיוק כאשר הם בסך הכל צפו במישהו אחר אוכל.

לאכול גלידה לעומת לחשוב עליה: מלבד הקלוריות, מהו טיבו של ההבדל בין השניים? (מקור: Unsplash).

למרות שהנוירונים האלו התגלו לראשונה בקופי אדם, מאז נמצאו עדויות לנוכחותם גם במוחנו שלנו ולכך שהם מתפתחים בהיותנו תינוקות. תאים אלו פעילים כאשר מתבצעת מחווה וכן כאשר היא נראית או נשמעת מצד אחרים. המעניין הוא שנוירונים אלו מופעלים באותה צורה בדיוק כאשר אנו משחזרים לאחר מכן את הפעולה הזו בעצמנו ומבצעים פעולת חיקוי.

במחקר תועדו ראיות אמפיריות לקיומם של מעגלים עצביים ספציפיים האחראים לביצוע פעולה, תפיסת פעולה, חיקוי ואף דמיון. אם התבוננות בהתנהגות מתרחשת באותו אזור מוחי כמו ההתנהגות בפועל, המשמעות הבולטת של נוירוני המראה היא שאותו אזור מוח השולט בפעולה תומך גם בתהליכי תפיסה (perception). אם כך, אינטראקציה סביבתית וחברתית משחקת תפקיד מרכזי בתהליכי חשיבה בסיסיים עוד בהיותינו תינוקות. בעקבות הגילוי, כיום מקובל לראותם כאחראים לשלל התנהגויות ותהליכי מחשבה אנושיים מתוחכמים אחרים ואפילו כבסיסיים להתפתחות הלמידה והשפה. 

אז אם נוירוני המראה הם הבסיס לקיומם של תהליכי חשיבה מתוחכמים כיצד יתכן שהם נמצאים גם אצל קופי האדם וגם אצל תינוקות? אולי בעצם חשיבה בסיסית מתבצעת ברמה פיזית, כזו אשר אינה מצריכה מילים?

לדבר על מחשבה ללא מילים

במונחים מדעיים, בהם ההגדרה צריכה לפגוש מציאות פיזיולוגית, נהוג לומר כי באותה הקבוצה של נוירוני מראה (יחד עם תזמורת מתוקשרת של מסלולים עצביים נוספים) מתרחש תהליך של פלסטיות או גמישות עצבית. פלסטיות היא היכולת של הפעילות העצבית הנוצרת על ידי חוויה מסוימת לשנות את תפקודו ואת צורתו של המעגל העצבי – ובכך לשנות מחשבות, רגשות ובסופו של דבר גם התנהגות.

בשנות ה־70 זיהו חוקרים את תופעת ה־'הגברה לטווח הארוך' (Long Term Potentiation) ותופעת ה־'דיכוי לטווח ארוך' (Long Term Depression) המתייחסות למצב של חיזוק והחלשת הקשר הפיזי שבין נוירונים שונים. למעשה, הסתבר כי שילוב התכונות האלו איפשר לשני נוירונים בודדים ואפילו לאוכלוסיות שלמות של נוירונים, מנעד רחב מאוד של צורות וקישורים. מאז חוקרים עוקבים אחרי שינויים אלקטרופיזיולוגיים, מולקולריים ומבניים בנוירונים ותוהים לגבי טיב הקשר של שינויים אלו למגוון רחב של התנהגויות. בעצם, מקובל לחשוב שחוויות – לטעום לראשונה את המרק של סבתא, לעשות מדיטציה או לנהוג ברכב – משפיעות על המוח על ידי שינוי הפעילות והארגון של מעגלים עצביים ספציפיים. לדעתי, ייתכן שתופעה זו מצביעה על כך שתהליכים לא מילוליים יכולים להשפיע על אופי החשיבה המילולית שלנו.

בשיחה על מדיטציות אני כמעט תמיד נתקלת ברעיון שה־"מטרה" במדיטציה היא, במילים פשוטות, לא לחשוב. כשאני מנסה להבין מה זה אומר, אני מדמיינת את המחשבה שלי כמין שובל של מילים שעליי להעיף מקדמת התודעה, כמו יתוש שמסתובב מעל הראש. השיא של המדיטציה, למעשה, לפחות לפי האסכולה הרווחת, מתרחש במקום בו 'אין מחשבות'. דווקא בחווית השיא הזו אנשים מדברים על תהליך עמוק של התבוננות על העצמי ועל העולם. אני תוהה: אולי אותו קיום תודעתי המתפרץ בזמן שאני דוחקת הצידה את מחשבותיי המילוליות, חושף בעצם יכולת חשיבה מסוג אחר? 

אולי אותו קיום תודעתי המתפרץ בזמן שאני דוחקת הצידה את מחשבותיי המילוליות, חושף בעצם יכולת חשיבה מסוג אחר?

למרבה האירוניה, אחת הבעיות העולות בניסיון לגשת לחשיבה שהיא לא מילולית היא חוסר היכולת שלנו לדבר על זה (ineffability). איך אנחנו יכולים לדבר על מחשבה בלי להשתמש בשפה? איך נייצג אותה ללא מילים, על מנת להעביר הלאה את המידע? ממילא, כפי שטוען הפילוסוף האוסטרי לודוויג ויטגנשטיין (מאבות הפילוסופיה של השפה, בין היתר), המשמעות של המילים והמושגים המופשטים שלנו יחסיים, תלויים ומשתנים בהתאם לסיטואציה ולסוג השיח. לכן, טוען ויטגנשטיין, השפה לא מאפשרת לנו גישה אל אמיתות מוגדרות וקבועות, או במשפטו הידוע: ״על מה שעליו לא ניתן לדבר – אודותיו יש לשתוק״. הלוגיקן האוסטרי משאיר אחריו מעין תחושת ריק: נדמה כי יכולת השימוש שלנו במילים, יכולת בה אנו מתגאים עוד משחר ההיסטוריה, היא גם זו המגבילה את צורת החשיבה שלנו.

אבל אולי אנחנו יכולים להרגיש את זה? אתם זוכרים את הפעם ההיא כשהבנתם לראשונה שאתם מאוהבים ולא היו לכם מילים לתאר את ההרגשה? כאשר כעסתם כל כך עד שלא הצלחתם להסביר מה מעצבן אתכם? או את האינטואיציה הזו במבחן שאמרה לכם לבחור בתשובה א׳ למרות שבסוף שיניתם לתשובה ב׳, שהתבררה כשגויה? תינוקות, קופים, מדיטציה, רגשות ואינטואיציה: מהו המרכיב בתהליך החשיבה המשותף לכולם?

דלתות התודעה

כל אלו מביאים אותי לדבר על הנושא הבא: חומרים משני תודעה. הוגים, מיסטיקנים ומדעניים רבים (לרבות אלדוס האקסלי הסופר הבריטי הידוע בספרו 'דלתות התודעה') טוענים בדבר קשר עמוק בין מצבים מדיטטיביים לחוויות שיא המתרחשות בעקבות שימוש בחומרים משני תודעה. בדומה למדיטציה, פעמים רבות שיא החוויה אינו מכיל תוכן מילולי וקשה מאוד (עד בלתי אפשרי) לתאר במילים חוויות כאלו לאדם אחר. 

כבר בימים קדומים גילה האדם את הצמחים הפסיכואקטיביים אשר אפשרו לו מחקר מעמיק של עצמו ושל עולמו. תרבויות רבות, מובילי דעת, מנחי מוסר, מורי דרך ומרפאים, השתמשו ועדיין משתמשים בצמחים אלו: מהיוונים שנפגשו לטקסי קיקאון ארוכים ואקסלוסיביים ועד לשמאנים בפרו המטפלים באדיקות בקהילותיהם. בשנים האחרונות, במה שכיום נהוג לכנות ה־'רנסנס הפסיכדלי', חזר העניין המחקרי־אקדמי בחומרים האלו והם שוב חזרו לקדמת הבמה ונהיו למוקד חשוב בכל הקשור לפיתוח תרופות עבור מחלות נוירו־פסיכיאטריות. 

עניין זה הוביל למחקר מרתק שהתקיים באימפריאל קולג׳ בלונדון שמטרתו הייתה להבין את הפוטנציאל לטיפול בדיכאון עמיד לתרופות באמצעות מתן מבוקר של פסילוסיבין, חומר המופק מפטריה ונקשר לקולטן סרוטונין (5HT2A) הידוע בהשפעותיו הרבות על המוח. לצורך כך, קבוצת חוקרים בהובלתם של רובין קארהארט-האריס ודיוויד נאט גייסו מטופלים שסבלו מדיכאון עמיד להשתתפות במחקר קליני שכלל פרוצדורת טיפול מפוקחת בפסילוסיבין וכניסה רב פעמית למכשיר fMRI (functional MRI), טכנולוגיית דימות המאפשרת לסרוק את פעילות ותפקוד המוח. בסיכומו של דבר, החוקרים גילו כי תופעות הדיכאון הופחתו בכל 19 המטופלים שבוע לאחר הטיפול ו־47% מהם עמדו באותם קריטריונים גם לאחר 5 שבועות. הם ראו שקשרים עצביים מסוימים משתנים במוחם של המטופלים ביום שלאחר הטיפול (לעומת היום שלפני) ושהתחזקות קשר במסלול עצבי מסוים והיחלשות קשר במסלול עצבי אחר, ניבאו את תגובת הטיפול לאחר חמישה שבועות. למעשה, השינויים העצביים האלו התרחשו בהתאמה אצל אותם המטופלים בהם חל שיפור ביכולתם להתרכז, לקבל החלטות, לבטוח בעצמם, או לא לחשוב מחשבות אובדניות. 

ניתן לומר כי ממצאים אלו מצביעים על קשר עמוק בין חומר פסיכואקטיבי (במקרה הזה פסילוסיבין) לבין פיזיולוגית המוח וטבעם של תהליכי חשיבה מורכבים. מעניין גם לציין שהשינויים המוחיים האלו וההשפעה שלהם על ההתנהגות אינם בלעדיים לאדם. ישנן עדויות רבות לכך שחומרים משני תודעה משפיעים באופן חיובי על מכרסמים במבחני התנהגות במודלים של דיכאון. בנוסף, מחקר שבוצע על ידי קבוצת חוקרים באוניברסיטת קליפורניה הצביע על כך שנטילת חומרים משני תודעה מובילה לגמישות עצבית במוח של חולדות ברמה המבנית והתפקודית (וזאת ככל הנראה באמצעות קשירה לאותו קולטן סרוטונין שהוזכר מעלה).

מחשבות על fMRI

דיברנו על קופים, חולדות ותינוקות. אך מה כל זה אומר על חשיבה ללא מילים? האם גם אנחנו, אנשים בוגרים, יכולים לחשוב ללא מילים? האם יתכן כי תהליכי חשיבה מסוימים באים לידי ביטוי באופן פיזיקלי בתאי המוח שלנו ומתרחשים לפני או במקביל ליכולתנו לחבר אותם למילים? האם זה אומר שאם נבין טוב יותר את התהליכים המוחיים האלו, נבין גם טוב יותר איך אנחנו חושבים? או שמא להיפך – המילים הן אלו אשר מעצבות את השינויים המוחיים? 

סביר להניח כי שתי האפשרויות נכונות. עם זאת, נדמה שאנו נשארים עם פער תרגומי ויטגנשטייני בין צורת חשיבה אחת לאחרת. הפער הזה מוביל פעמים רבות לפרשנויות לא מוצלחות שלנו את המציאות, שעלולות להוביל, למשל, לדיכאון. 

בשנת 1995 פורסמה דרך חדשה להשתמש ב־fMRI כדי להראות פעילות מוחית כמו מחשבות, רגשות וכאב – בזמן אמת. במילים אחרות, היום אנו יכולים לשבת בחדר ולראות סימנים פיזיים מידיים לאופן בו אנחנו חושבים ומרגישים. הזזת יד או הרגשת כאב עז מופיעים במכונה. המחשבות שלנו, גם אלו המילוליות, מקבלות צורה מוחשית באופן מיידי. אולי זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל לא בטוח שכדאי לנו למהר ולפסול את התרחיש לפיו מכונה שכזו תהיה מסוגלת ״לקרוא״ את המחשבות שלנו, אי שם בעתיד. 

מחשבה וההתבוננות בה: עד כמה אנו יכולים לשלוט במחשבות שלנו? (מקור: Unsplash).

חוקרי מוח טוענים שפריצת הדרך הזו מהווה גשר להתמודדות עם הפער הפיזיולוגי־מילולי של צורת החשיבה שלנו. בעצם, הרעיון הוא שאם אנחנו יכולים להסתכל בזמן אמת על השינויים המוחיים שלנו, על דפוסי הפעילות המוחית, אזי נוכל ללמוד כיצד לשלוט בהם ולשנות אותם. הניסיונות לשלוט על הפעילות המוחית נעשים על ידי שימוש באסטרטגיות מנטליות שיכולות לכלול כל דבר, החל מנקישת אצבע פשוטה ועד משימות קוגניטיביות מורכבות. יתרה מכך, ממש כמו עם נוירוני המראה: עצם ההסתכלות שלנו על הפעילות העצבית משפיעה ומשנה את הארגון המוחי. נדמה כי מצאנו דרך בה נוכל ללמוד כיצד מחשבה בונה מציאות ומציאות בונה מחשבה. אולי אנו אפילו זוכים סוף סוף להצצה אל עבר טבעה הגולמי של מציאות קיומנו. כעת, אני תוהה, אם אשב כל היום מול fMRI ואתבונן בשינויים המוחיים שלי, האם אוכל להבין טוב יותר את החשיבה שלי? יתכן מאוד שכן.

דימוי שער: "קוף מתבונן בראי", Andre Mouton. מקור: Unsplash.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email