המובן מאליו

19/03/2021

/

ההיזכרות איננה תהליך תמים. כאשר אנחנו זוכרים, הזיכרון מתגבש מחדש. מה התוצאה – האם הזיכרון נפגם בתהליך ההיזכרות, או שמא דווקא משתפר? התשובה אינה מובנת מאליה.

אנשים חכמים ומנוסים נוטים לייעץ לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. לשיטתם, מי שלוקח דברים כמובנים מאליהם (למשל את נוכחותם של קרוביו בחייו או את עובדת היותו בריא) משדר חוסר כבוד במקרה הטוב, ויופתע לגלות ביום מן הימים שהמובן מאליו אינו בהכרח כך. אני, בתוך כך, נטיתי שנים רבות להאזין לעצה חכמה ומנוסה זו. בזמן האחרון, אולם, אני אומרת לעצמי שהלך מחשבה זה אינו נכון בהכרח, ולו רק בגלל עובדה פשוטה זו: אם הייתי דורשת מעצמי לזכור, יום יום, שעה שעה, שאין לקחת דבר כנתון, הייתי מאבדת את שפיותי במהרה (או לכל הפחות מאבדת יותר מדי משאבים קוגניטיביים יקרים).

עם זאת, אולי הכנסתי את עצמי לסיפור מוקדם מדי ובשלב הראשון נכון בכל זאת להטות אוזן אל עבר בעלי הניסיון. הבה ננסה להבין מעט טוב יותר את שמבקשים אותם המייעצים. אולי לקחת דברים כמובנים מאליהם הוא אכן מעשה חסר אחריות ואולי אפילו מזיק: מי שלוקח את הכנסתו כמובנת מאליה מעמיד עצמו בסיכון כלכלי; מי שמקבל את גופו הבריא כמובן מאליו יכול להזיק לבריאותו; כך גם בחיי הזוגיות – אם בן או בת הזוג שלך הם דבר מובן מאליו, הדרך למתיחויות ותחושת חוסר נאהבות מתקצרת. 

אם משהו הוא מובן מאליו, הדבר מרמז על כך שאנו מרגישים, מעבר לכל ספק סביר, שלא נאבד אותו, לפחות לא בזמן הקרוב. זו אולי אשליה, אך יחסינו עם הדבר המובן מאליו נראים לנו מובטחים, ואת האפשרות שהוא ייעלם פתע פתאום אנו מותירים כאופציה רחוקה. על דרך ההכללה ניתן לקבוע: המובן מאליו הוא אוסף הדברים שהם כה נוכחים ומהותיים בנו עד שנדמה שאין לנו עוד צורך לציינם. ואם אין צורך לציינם הם נשכחים, ואם הם נשכחים הם גם מתפוגגים מהתודעה. 

איך מחזירים אותם למקום הנכון? משתמע לכאורה שהפתרון הוא להיזכר בהם באופן יזום ושגרתי. מובן כי תהליך ההיזכרות הנדרש אינו פשוט – תילי תילים וערמות של רעש יומיומי עומדים בינינו לבינו. הדבר נובע גם מטבעו של המובן מאליו, שהרי זהו בדיוק אוסף הדברים אשר במהותם קשים לגילוי מחדש. נצלול עתה קמעה אל תוך טיבו של תהליך ההיזכרות.

זיכרון והתגבשות מחדש

זיכרונות של אנשים, מקומות, מאכלים, אירועים, והתנהגויות הינם חשובים ביותר להישרדותם ולרווחתם של אורגניזמים מורכבים. יתרה מכך, כבני אדם אנו לרוב מחזיקים בדעה שהזיכרונות מעצבים את האופי והאישיות שלנו, מה שהופך אותם לחיוניים עבור שימור הזהות ותחושת העצמי שלנו. לאור זאת אין זה מפתיע, שהזיכרון נמצא במוקד מחקר של לא מעט תחומים כגון פילוסופיה, תקשורת, פסיכולוגיה, ביולוגיה מולקולרית ומדעי המוח. 

מדענים משערים עוד משנת 1900 שכאשר זיכרון נוצר מתרחשים שינויים והתאמות בין הנוירונים. כל זיכרון משפיע על קבוצה זעירה של נוירונים במוח (וישנן לא מעט כאלו) ומשנה את אופן התקשורת ביניהם. הנוירונים מעבירים מסרים זה לזה על פני מרווחים צרים הנקראים סינפסות. את המרווח הבין-סינפטי אפשר לדמות לנמל שוקק שבו מכונות למשלוח וקבלה של מטענים – נוירוטרנסמיטורים המעבירים אותות בין נוירונים, בעוד מכונות הטעינה והפריקה של המטען הינן הקולטנים המאפשרים מעבר זה. זיכרונות קצרי טווח, אלה שנמשכים דקות ספורות, כרוכים בשינויים כימיים מהירים ופשוטים יחסית לסינפסה. כדי לבנות זיכרון שנמשך שעות, ימים או שנים, נוירונים צריכים לייצר חלבונים חדשים, קולטנים נוספים, ולהרחיב את הנמל. זיכרונות ארוכי טווח, אם כך, חייבים להתבטא במבנה ובתפקוד הסינפסות והמרווח ביניהן.

בז׳רגון הרווח בקרב מדענים, זיכרונות חדשים מתייצבים לאחר חוויית למידה ראשונית על ידי תהליך המכונה ״התגבשות״ (קונסולידציה). עם זאת, בזמן היזכרות בפועל, זכרונות מבוססים הופכים שוב לשבריריים בעוד הם עוברים תהליך שיקום המכונה ״התגבשות מחדש״ (רה-קונסולודציה). במהלך תהליך זה יכולים לקרות לזיכרון שני דברים. הראשון הוא גיבוש מחדש של הזיכרון המקורי, מה שיוביל לחיזוק אותו הזיכרון. התופעה השנייה היא היווצרות אסוציאציות חדשות המחברות בין זכרונות העבר לחוויות ההווה. ההיזכרות בעבר לא רק משנה את הזיכרונות שלנו, אלא שאף ייתכן תהליך של אובדן מידע ישן בעקבות עיבוד החוויה. 

רבים נוטים לראות בזכרון תיאור מדויק של אירועי העבר, אך מחקרים מציעים כי זיכרונות אינם ישויות קבועות, אלא שהם עוברים תהליך דינמי של עדכון. תהליך שליפת זיכרון קיים לרוב מציב אותו במצב לא יציב וזיכרון שמתעורר ומופעל מחדש הופך מיד לפגיע. כך למשל חוויה חדשה יכולה להשתלב בזיכרון ישן לאחר שהוא מתעורר וזיכרונות עתידיים עשויים להשתנות (בהתאם לחוויות המצטברות). במילים אחרות יתכן כי בעודי מתרגלת הימנעות מן המובן מאליו ומחייבת את עצמי לזכור באופן פעיל את יציבות משפחתי למשל, אני מביאה את פיסת זיכרון זו למקום פגיע. אם אחזור ואחשוב על כך שאין הבטחה ליציבות, שהכל זמני וארעי – הזיכרון שאותו אני מעדיפה דווקא להשאיר כמו שהוא, הרי הוא נהדר, עשוי להשתנות באופן שאינו רצוי. אם כל הזמן אזכר רק בדברים הטובים – סביר להניח שהזיכרון המקורי יתחזק, אך אם לרגע תופיע מחשבה שונה (ובנסיבות מסוימות סביר שכך יקרה), הדברים יראו אחרת והזיכרון המקורי ישנה את צורתו. 

יוצא, אם כן, שההיזכרות במובן מאליו דווקא מערערת את הביטחון בו. ואולי ככלות הכל, דווקא השכחה משתלמת? כמו כן, מדוע להתערב במנגנון השכחה אותו ירשנו אולי כחלק מתהליך אבולוציוני-הישרדותי?

תנו לאקסיומות לחיות

אחד הסימנים לכך שאצליח בתור אמא הוא שילדיי לעולם לא יתהו או יטילו ספק בכך שאני אוהבת אותם. אני רוצה שהאהבה שלי תהיה חלק מהרקע, מהיסוד, מהתשתית, מהמובן מאליו, הפנימי ביותר והבסיסי ביותר שלהם – בדיוק כפי שאהבת הוריי היא עבורי. אינני בטוחה אם אני מציעה כאן לקבל דברים רבים כמובנים מאליהם, אך טענתי היא שלא כל מובן של המובן מאליו מצביע בהכרח על זילות או על דבר שאינו דורש יחס מיוחד, אלא שזוהי קרקע הכרחית עליה אנו עומדים, הנחות היסוד הבונות את אופיינו ואקסיומות המובילות את בחירותינו בכל רגע. ולכן, אולי מוטב שנניח לחלקן בשקט.

אני מאמינה שלא אנשא לעולם. לא בגלל שאיני מעוניינת בתא משפחתי יציב, אלא מתוך אמונה תמימה שעליי לבחור בכל יום שעובר להישאר עם בן זוגי ללא תלות בחוזה כלשהו (ואולי זוהי אחת המשמעויות של "אהבה שאינה תלויה בדבר"). אבל היום אני מבינה שחלק ממה שהופך את היחסים שלנו למחויבים באמת הוא מה שמותר לנו לקחת כמובן מאליו – אהבה, נאמנות, תמיכה. ללא הנחות היסוד האלו – שאולי צריכות לעבור רענון קליל מדי פעם – לא ברור אם נהיה מסוגלים להמשיך לחיות יחד.

זכרונות שראוי לרענן

דיברתי עד כה על זכרונות שאולי עדיף לא לגבש מחדש, מפחד שהם ישתנו. אך מה דינן של הנחות היסוד שאינן בריאות? המובן מאליו של אדם בוגר שעבר התעללות בילדותו או של חייל שעבר טראומה בצבא, עלול להקשות על חייו. לכן נדמה כי במקרים אלו תהליך ההתגבשות מחדש של הזכרונות עשוי להיות דווקא חיובי.

דוגמה מצוינת לטענה זו אפשר למצוא במחקרים פורצי הדרך שבראשם עומד ארגון MAPS (Multidisciplinary Association for Psychedelic Studies). מחקרים אלו עוסקים באפשרות לטפל בהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) באמצעות מתן מבוקר של MDMA (הידוע כ"אקסטזי"). מדובר בחומר פסיכואקטיבי אשר פותח לפני מעל למאה שנים. מאז ועד היום נעשה בו שימוש במחקר אקדמי, בטיפולים פסיכותרפיים ואף בצבא האמריקאי – עד היום בו הוא התווסף לרשימת הסמים האסורים. בעשורים האחרונים התעורר העניין בו מחדש וגוף המידע אודותיו ואודות השפעותיו על המוח והנפש האנושיים הולך וגדל. 

המאפיינים הפסיכופרמקולוגיים של MDMA הופכים אותו למתאים ביותר לסיוע בטיפול פסיכותרפי שכן הוא גורם לשחרור מוגבר של נוירוטרנסמיטורים (כמו סרוטונין, דופמין ונורואדרנלין) ושל הורמונים (כמו אוקסיטוצין ופרולקטין) המופרשים במוח וגורמים לתחושות של אופוריה, תגמול, אמפתיה, רוגע, שחרור, הנאה ועוד. כך הוא עוזר להתמודד עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית המאופיינת בערנות יתר, חרדה, אי ויסות של האירוע הטראומטי ובעיקר בפחד והימנעות מלהיזכר או לדבר על אותם זיכרונות. 

לפי תוצאות ניסויים, אם משתתף אכן מקבל MDMA (לעומת פלצבו), ישנו פוטנציאל מוגבר עבורו לגשת אל הזיכרונות הטראומטיים, לדון בהם בסביבה טיפולית, ולהתחיל בתהליך ה״התגבשות מחדש״, כשלאחר מכן אותם הזיכרונות עוברים אינטגרציה ומתייצבים במשך טיפולים פסיכותרפיים נלווים (יחד עם עבודה אישית, כמובן). למעשה, באמצעות טיפול מוקפד ומודע ניתן "לטפל" בזיכרונות הטראומטיים על ידי בנייה וגיבוש הזכרונות הללו מחדש. מדובר בסיפור הצלחה והנתונים מדברים בעד עצמם – 83% מהנבדקים, שבתוכם נכללים כאמור אנשים שחוו חוויות קשות ביותר, לא הראו תסמיני מחלה גם חודשים לאחר תום הטיפול. מעניין לציין כי חלק מהמחקרים בנושא מתרחשים ממש בימים אלו בישראל, סרט דוקומנטרי מעניין שנעשה בנושא הוא "טריפ של חמלה".

זכרונות טראומטיים רודפים את חייהם של אנשים הסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית, התמכרויות ומצבים פסיכופתולוגיים דומים. למרבה המזל, מחקרים שנערכו לאחרונה בנוגע לשינוי זיכרונות ארוכי טווח עשויים להתפתח בקרוב לכדי טיפול חיוני עבורם. אך חשוב לציין שלפני שזה יקרה, עולה צורך לקבוע עד כמה ניתן להפחית את התגובה השלילית לזכרונות ישנים, למשך כמה זמן, וכמובן, מה מידת הספציפיות של התהליך. לא נרצה, הרי, לפגוע בזכרונות החיוביים, בהנחות היסוד הבריאות המהוות חלק מאותו המובן מאליו של האדם. 

דבר אינו מובן מאליו

דרך ההרהור במהותו של המובן מאליו גילינו מעט מן התהליכים שעוברים על זכרונותינו. אנו למדים שדרך ההיזכרות ניתן לעצב חלק מזהותנו. עם זאת, ראינו גם שלתהליך ההתגבשות מחדש ישנם חסרונות לא מבוטלים. כיצד נדע מתי אנו מערערים זיכרון חיובי ומתי אנו משנים נטייה שלילית? האם באמת ניתן לנתק ביניהם? אין הבטחה לכך ששינוי זיכרון ספציפי לא ישפיע על זיכרונות נוספים. בהקשר למובן מאליו המסקנה היא שמצד אחד הוא מספק לנו קרקע יציבה והכרחית שעלינו לשמר, אך מצד שני, אם הכל נלקח כמובן מאליו אין לנו אפשרות להתפתחות, לשינוי והשתפרות. הדינמיקה הזו מאתגרת. 

כמו דברים רבים במדע, ההיכרות עם התהליכים הביולוגיים והקוגניטיביים גרידא, גם אם מדובר בהיכרות טובה מאוד, אינה פותרת הכל. שאלות ערכיות ואתיות צצות במהרה. היום בו חוקרים יאלצו להתייחס לסוגיות אתיות מהותיות אשר הולכות יד ביד עם שינוי הזיכרון הולך וקרב. האם יהיה זה אתי להשתמש בגישות שיכולות לשנות זכרונות? האין זה פוגע במהותינו האנושית? או שמא האפשרות המבצבצת באופק למחוק זכרונות מסוימים היא הזדמנות שראוי לתפוס בשתי ידיים? התשובות לשאלות אלו, כמובן, אינן מובנות מאליהן.

דימוי שער: 

תקליט ויניל שחור על תקליט ויניל שחור

”, 

מקור: 

Unsplash

.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email