מה סם הרדמה, חוויות מיסטיות ונזיר וייטנאמי יכולים ללמד אותנו על תודעה? על היכולת שלנו לשלוט בעצמנו ולנוע על הציר שבין החוץ לפנים

-

בבוקר ה־11 ביוני 1963, בעיצומה של מלחמת וייטנאם העקובה מדם, מכונית בצבע תכלת מדגם אוסטין ווסטמינסטר עצרה מול שגרירות קמבודיה בסייגון. תחילה יצאו מהרכב שני נזירים אשר השתייכו לזרם המהאיאנה הבודהיסטי, עטויים בגלימות זהובות. אחד מהם הוציא מהרכב כרית ישיבה אותה הניח על הכביש, בעוד השני שלף מתא המטען מיכל דלק בנפח של עשרים ליטרים. לאחר מכן הגיח מהמכונית טיק קואנג דוק – נזיר נוסף, מבוגר מן השניים האחרים – והתיישב בתנוחת לוטוס על הכרית המונחת לפניו. הרגעים שלאחר מכן נצרבו בזיכרון הלאומי הוייטנאמי ועוררו הד אדיר אשר התפשט ברחבי העולם. בעת שטיק קואנג דוק ישב בשלווה מוחלטת על כרית המדיטציה, שפך עליו אחד הנזירים הצעירים את מלוא מיכל הדלק. הנזיר המבוגר מלמל כמה מילות תפילה תוך שהוא ממולל בידיו מחרוזת, אז הדליק במו ידיו גפרור והפיל אותו על ראשו. דיוויד הלברשטם, כתב של ה־"ניו יורק טיימס" אשר נכח במקום לאחר שיום לפני כן קיבל הודעה ש"משהו חשוב הולך לקרות", תיאר את המראות כך:

להבות עלו מבן אנוש… גופו לאט לאט קמל והתכווץ… באוויר עמד ריח של בשר אדם שרוף. הייתי הלום מכדי לצעוק, מבולבל מכדי לרשום הערות, לא מסוגל לחשוב
המעשה הקיצוני של טיק קואנג דוק נעשה כמחאה על התנהלותה של ממשלת דרום וייטנאם הקתולית כלפי הנזירים הבודהיסטים במדינה (בעת המלחמה וייטנאם הייתה מפוצלת לצפון שנתמך על ידי ברית המועצות ולדרום שנתמך על ידי ארצות הברית). אולם זו לא הייתה הפעם היחידה בהיסטוריה שאדם הצית את עצמו כאקט של מחאה. רק בשנים האחרונות היינו עדים לשני מעשים כאלה: בסוף שנת 2010 מוחמד בועזיזי הטוניסאי שרף את עצמו באקט שהוביל לפרוץ "האביב הערבי", ובקיץ 2012 – כשנה לאחר "מחאת האוהלים" שהחלה בשדרות רוטשילד – הצית את עצמו למוות משה סילמן בהפגנה נגד מדיניותה הכלכלית של ממשלת ישראל.
אז במה בכל זאת היה טיק קואנג דוק כל כך ייחודי? את זאת ניתן להבין מהמשך דבריו של דיוויד הלברשטם:

בעודו נשרף, הוא לא הניע שריר, לא הוציא הגה. תנוחתו היציבה עמדה בניגוד מוחלט לאנשים שצווחו מסביבו

טיק קואנג דוק נשרף בחיים, אך באופן בלתי נתפס לא זז ולא צעק – אפילו לא לרגע. הדבר ניכר היטב בתמונה המפורסמת מהאירוע, אותה צילם מלקולם בראון. כיצד ייתכן הדבר? באיזה מצב היה נתון מוחו של הנזיר בזמן המעשה? על מנת לענות על השאלה, כדאי לקחת צעד לאחור ולהביט על המוח ממבט־על.

על נחישות ושליטה עצמית: המקרה הטרגי של טיק קואנג דוק. מקור: ויקיפדיה.

מודעות והומאוסטזיס

במהלך תהליך האבולוציה התעצבה מערכת העצבים האנושית – כמו גם מערכות העצבים של שאר בעלי החיים – תחת נסיבות החיים בכדור הארץ. באופן כללי, התוצאה של התהליך האבולוציוני היא שימור תכונות ביולוגיות התומכות בהישרדות היצורים החיים. כחלק מהתהליך האבולוציוני, התעצבה גם מערכת העצבים בצורה אשר מאפשרת ותומכת בתפקוד פיזיולוגי אופטימלי – כזה המשפר את סיכויי ההישרדות, כאמור. המצב בו הגוף מתפקד בצורה הפיזיולוגית המיטבית זכה במשך שנים רבות  למונח "הומאוסטזיס", אולם בעשורים האחרונים הוא מכונה בקרב חוגים רבים "אלוסטזיס". ההבדל בין המונחים, בקצרה, נעוץ בכך שהראשון מתאר מצב בו הגוף "שואף" באופן תמידי למדדים פיזיולוגיים "מושלמים" ובלתי משתנים, בעוד שהשני מתאר מצב בו המדדים הפיזיולוגיים הנכונים ביותר עבור הגוף אינם קבועים ומשתנים בהתאם לנסיבות.

בין אם מדובר בהומאוסטזיס או באלוסטזיס, על מנת להשיג את אותו מצב נחשק של תפקוד פיזיולוגי מיטבי, על האורגניזם להתחשב בשני היבטים מרכזיים הנוגעים לקיומו: האחד הוא הסביבה הפנימית של גופו והשני הוא הסביבה החיצונית לו. התחשבות בסביבה הפנימית של הגוף מאפשרת זיהוי של צרכים נוכחיים הקיימים באורגניזם (כגון הצורך במזון, שיכול להתבטא בסביבה הפנימית של הגוף בצורה של רמת סוכר נמוכה בדם, למשל), כאשר ההתחשבות בסביבה החיצונית מאפשרת ביצוע של פעולות שמטרתן לרצות את הצרכים הנוכחיים (כגון איתור מזון ואכילתו, מה שיוביל את ערכי הסוכר בדם בחזרה לערכים האופטימליים עבור תפקודו והישרדותו של האורגניזם). לעיתים הכיווניות של התהליך היא הפוכה: תנאים בסביבה החיצונית גורמים לביצוע שינויים בסביבה הפנימית. דוגמה לכך היא הצרת כלי הדם ההיקפיים בתנאי קור עז, המאפשרת שמירה על חום גוף תקין (כלומר, כזה המיטיב עם הישרדות האורגניזם).

המערכת אשר באמצעותה יכול האורגניזם להיות מודע לסביבה הפנימית של גופו ובמקביל גם לסביבה החיצונית לו היא מערכת העצבים, שמרבית פעילותה מתואמת במוח (פרט למספר בעלי חיים בעלי מערכת עצבים אך חסרי מוח, כגון מדוזות ומלפפוני ים). מערכת העצבים אף מאפשרת ביצוע של פעולות שונות הדרושות לשם יצירת המצב הפיזיולוגי המיטבי, דוגמת החיפוש אחר מזון והצרת כלי הדם. באופן זה מערכת העצבים (והמוח בראשה) יכולה לבצע את תפקידה המקורי ולסייע לאורגניזם להשיג ולשמר את המצב הפיזיולוגי המיטבי, קרי הומאוסטזיס.

אם כן, ניתן לומר שחלק עיקרי מפעילותו התקינה של המוח הוא איזון בין תנאי הסביבה החיצונית לדרישות שעולות מן הסביבה הפנימית של הגוף. בהתאם לזאת, ובמידה ואנו מניחים את ההנחה המטריאליסטית הגורסת כי התודעה היא תוצר של פעילות המוח, ניתן לומר שהמצב התודעתי העיקרי של האדם סובב סביב הניסיון לאזן בין המודעות לגוף למודעות לסביבה החיצונית.

אולם מה קורה כאשר איזון זה, המאפיין את מצב הבסיס, מופר? כאשר רק סוג אחד של מודעות – לגוף או לסביבה החיצונית – משתלט לגמרי על התודעה, ומבטל את הסוג השני? בשנת 2019 פירסם פרנסיס מאנו, חוקר מוח אוסטרלי מאוניברסיטת סידני, מאמר סקירה אשר הוקדש לעיסוק בשאלה שהוצגה בתחילת מאמר זה: כיצד הצליח טיק קואנג דוק לשבת בשלווה מוחלטת בעודו עולה בלהבות? מאנו ניסה לענות על השאלה באמצעות מתן מענה לשאלה אחרת, ייתכן כי מעשית יותר בניסוחה: כיצד ניסיונו העצום של קואנג דוק בתרגול מדיטציה (כ־50 שנה של תרגול יומיומי) אפשר לו להתנהג באופן כה יוצא דופן?

חגורה מפותלת מאוד

אחד מסוגי המדיטציה אותו תרגל קואנג דוק, אשר שורשיו בתורת הזן העתיקה, מכונה "מיינדפולנס". מיינדפולנס, או "קשיבות" בעברית, הינה פרקטיקה המוגדרת כמתן מכוון וחסר שיפוטיות של תשומת לב לחוויה של הרגע הנוכחי, הכוללת תחושות גופניות, מחשבות ורגשות. אחת מהטכניקות הנהוגות בתרגול מיינדפולנס היא התרכזות בנשימה (אנפנאסאטי, בשפתם של נזירי המהאיאנה). 

נשימה היא מאפיין גופני מרכזי בעל נוכחות תמידית. לכן, התמקדות בנשימה מהווה פרקטיקה בה מתרחש מתן אינטנסיבי של תשומת לב לגוף. בהתאם, אנו יכולים להסיק שמתרגלי אנפנאסאטי ותיקים פיתחו במהלך השנים יכולת להיות מודעים ברמה גבוהה במיוחד לגופם. ואכן, באחד המחקרים אותם סקר מאנו במאמרו, נמצא  כי אזורים מוחיים המעורבים באופן נרחב במודעות לגוף – אזורים שעונים לשמות פיתול החגורה הקדמי והאינסולה הקדמית – היו משמעותית יותר מפותחים אצל מתרגלי מדיטציה ותיקים בהשוואה לאנשים שמעולם לא תרגלו מדיטציה. במסגרת היותם קשורים למודעות לגוף, אזורים מוחיים אלו נמצאו גם ככאלה שמעורבים בעיבוד כאב. לאור ממצאים אלו סביר להניח כי לטיק קואנג דוק אכן הייתה מודעות אדירה לגופו ברמה המוחית. בשלב זה חשוב להדגיש נקודה חשובה: השינויים המוחיים אליהם מוביל תרגול המדיטציה ארוך השנים אמנם מלווים את המתרגלים למשך כל ימי חייהם, אך השפעתם בפועל על התפקוד הקוגניטיבי של המתרגל יכולה להתעצם עשרות מונים כאשר הוא נכנס באופן רגעי למצב מדיטטיבי עמוק. 

השינויים המוחיים אליהם מוביל תרגול המדיטציה ארוך השנים אמנם מלווים את המתרגלים למשך כל ימי חייהם, אך השפעתם בפועל על התפקוד הקוגניטיבי של המתרגל יכולה להתעצם עשרות מונים כאשר הוא נכנס באופן רגעי למצב מדיטטיבי עמוק

את הטענה הזו איששו חוקרי מוח מאוניברסיטת הרווארד, שמחקרם מ־2012 זכה גם הוא להתייחסות מצד מאנו. במחקר זה נבדקה יכולתם של מתרגלי מיינדפולנס מנוסים לווסת חוויות של כאב בעת תרגול מדיטטיבי. מעבר לממצא המדגים כי המתרגלים עשו זאת בהצלחה, נמצא שהטכניקה בה הם השתמשו לשם ויסות הכאב, בניגוד למה שאפשר אולי לשער, לא הייתה מבוססת על הכוונת החוויה המנטלית הרחק מן הגירוי המכאיב, אלא דווקא התמקדות בכאב שהגוף חווה ו־ויסות של החוויה החושית. במילים אחרות, מתרגלי מיינדפולנס מנוסים יכולים להגיע בעת המדיטציה לרמת שליטה גבוהה במיוחד בגופם ובחוויות החושיות שהוא עובר (ובכלל זה חוויות המערבות כאב). 

בהתאם לכך, לא מופרך כלל להניח כי 50 שנות תרגול האנפנאסאטי של טיק קואנג דוק אפשרו לו לפתח מודעות גופנית ברמה כה גבוהה, עד כדי כך שהוא סיגל לעצמו שליטה יוצאת דופן בגוף ובחווית החושיות. קואנג דוק למעשה הכיר את גופו במובנים העמוקים ביותר, מובנים שככל הנראה רוב בני האדם אינם מורגלים אליהם. מטבע הדברים, ככל שרמת ההיכרות עם מערכת (דוגמת הגוף) הינה עמוקה יותר, כך מתאפשרת יכולת מניפולטיבית רחבה יותר בהקשר של התנהגות המערכת. ייתכן, אם כן, שרמת ההיכרות העמוקה עם גופו – כזו שהתרבות המערבית תגדיר אפילו כמיסטית – היא זו שאפשרה לטיק קואנג דוק לשבת ללא ניע בעודו עולה בלהבות והאש מכלה את בשרו.  

בּוֹרוֹת תודעה וברירות מחדל

את ההצתה העצמית של הנזיר הבודהיסטי ניתן לראות כמקרה בוחן למצב רגעי בו התודעה האנושית לא הייתה עוד במצב הבסיס שלה; ייתכן כי אותו ניסיון תמידי לאזן בין המודעות לגוף לבין המודעות לסביבה החיצונית ננטש לגמרי באותן דקות היסטוריות, ואת מקומו תפסה ההתמסרות הטוטאלית למודעות לגוף, אשר התבטאה בכניסה למצב המדיטטיבי העמוק ביותר שניתן להעלות על הדעת.

המקרה של טיק קואנג דוק הוא דוגמה אחת מיני רבות להתמסרות כזו (דוגמה נוספת היא "איש הקרח" ההולנדי וים הוף, שלטענתו יודע כיצד "להפעיל את התרמוסטט הפנימי" ובכך להתמודד עם תנאי קור קיצוניים), ולא אסקור את כולן במאמר זה. במקום זאת, נפנה לשאול מה קורה במצבים בהם המודעות לגוף נדחקת הצידה, ואת "כיסא הנהג" תופסת המודעות לסביבה החיצונית, אשר מקבלת את השליטה הבלעדית, כך אטען, בתודעה.

אך בטרם נצלול לנבכי המודעות לסביבה החיצונית, מעניין לציין שתי תופעות אשר "נופלות בין הכיסאות": כאלו שאין בהן לא מודעות לגוף ולא מודעות לסביבה החיצונית. התופעה הראשונה היא חווית ה־"K-Hole", כפי שהיא מכונה בפי משתמשי קטמין אשר חוו אותה. קטמין, סם סינטטי המיועד לשימושים רפואיים כגון הרדמה וטיפול בדיכאון קליני, משמש כיום כסם נפוץ יחסית בקרב חוגים חברתיים רבים. מנגנון הפעולה של קטמין לא לגמרי ברור, אולם הוא ידוע בתור חומר המחולל חוויות דיסוציאטיביות במסגרתן האדם חווה ניתוק מסביבתו החיצונית, כמו גם מגופו ומהאגו שלו. הניתוק הזה זורק את המשתמש בקטמין אל מעין "בור" רגשי ומחשבתי, אשר על שמו קרויה חווית ה־"K-Hole".

במחקר שהתפרסם השנה ב־"Nature", חוקרים מצאו כי אצל כבשים המצויות תחת מינון גבוה של קטמין קליפת המוח "נכבית" לחלוטין. כאן חשוב לדייק ולציין כי במונח "נכבית" הכוונה היא לכך שמינון הקטמין הגבוה גרם, למשך מספר דקות, להיעדר פעילות חשמלית בקליפת המוח של הכבשים, כפי שהיא נמדדה באמצעות מכשיר EEG (אא"ג, ראשי תיבות: Electroencephalogram). אחת המגבלות הידועות של מדידה באמצעות אא"ג הינה הקושי למדוד את הפעילות החשמלית של אזורים מוחיים השוכנים מתחת לקליפת המוח (ולכן המכשיר לא הראה פעילות חשמלית, על אף שכל עוד הכבשה חיה ישנם חלקים במוחה – עמוקים יותר לעומת הקליפה – אשר מייצרים פעילות כזו). למרות זאת, ראו החוקרים בממצאי עבודתם ביסוס אמפירי עבור הקיום של חווית ה־"K-Hole" המסתורית; ומסקנתם איננה מפתיעה, שכן קליפת המוח ככל הנראה אחראית, בין היתר, לייצור החוויה המודעת שלנו – בין אם היא מכוונת כלפי הגוף, כלפי הסביבה החיצונית או כלפי שניהם יחד.

התופעה השנייה אשר איננה מגלמת בתוכה מודעות לגוף או מודעות לסביבה החיצונית נעוצה בקיומן של רשתות עצביות במוח אשר אינן תלויות במסרים חוץ־מוחיים (מסרים המגיעים משאר הגוף או מהסביבה החיצונית). מדובר ברשתות עצמאיות שמתקיימות בשלמותן בתוך המוח, כשאחת המרכזיות שבהן היא רשת ברירת המחדל (Default Mode Network, או בקיצור DMN). רשת זו נמצאה באופן עקבי במחקרי דימות מוחי כפעילה דווקא בזמני מנוחה, בהם לא מתבצעת אף מטלה, ונקשרה בעיקר לפעילויות מחשבתיות ספונטניות אשר תוכנן עוסק בעיקר באדם עצמו, בעברו ובעתידו. חלימה בהקיץ, למשל, היא דוגמה מובהקת לפעילות המערבת את רשת ברירת המחדל, שניתן לכנותה במובן מסוים "רשת נדידת המחשבות". כאשר אדם מודט (מלשון מדיטציה) וחולפות בראשו מחשבות אשר מסיטות את תשומת הלב שלו מה־"כאן והעכשיו", ה־"אחראית" לכך היא רשת ברירת המחדל. ניתן אם כן להבין שפעילותה מצמצמת את המודעות שלנו לגופנו ולסביבתנו החיצונית.

חושפי הנפש

בחזרה לנקודה ממנה סטינו: כיצד ניתן לתאר רגעים בהם המודעות לסביבה החיצונית תופסת פיקוד על ספינת התודעה? לשם כך אפשר לפנות לתחום המרבה לעשות כותרות לאחרונה – חומרים פסיכדליים.

המונח "פסיכדלי" מקורו ביוונית, ופירושו "חושף נפש". הוא הוטבע בשנת 1956 על ידי הפסיכיאטר האנגלי האמפרי אוזמונד, אשר ביקש לתאר את השינויים התודעתיים הקיצוניים הנגרמים על ידי נטילת חומרים פסיכואקטיביים מסוימים. דימויים המפוקפק של החומרים הפסיכדליים (שנבע בין היתר מעצם היותם חלק אינטגרלי מתרבות־הנגד ההיפית של שנות ה־60 בארצות הברית) הוביל להולדתו של מונח נוסף אשר ביקש להעניק להם דימוי רציני ומכובד יותר: "אנתאוגנים". פירושו, לא פחות ולא יותר: "מחוללים את האלוהי באדם". 

קיימים חומרים פסיכדליים רבים, אך רק חלק מהם זוכים להגדרה של "חומרים פסיכדליים קלאסיים": פסילוסיביןמסקליןדימתילטריפטאמין (DMT) וחומצה ליסרגית דיאתילאמידית (LSD, שבעגה העממית מוכר כ־"אסיד"). השפעותיהם השונות של החומרים הפסיכדליים על המוח, הקוגניציה והתודעה הן מגוונות, מרתקות ומרחיקות לכת, וחלקן אף הוזכרו במאמרים קודמים שראו אור במגזין. קצרה היריעה מלסקור במאמר אחד את כל האספקטים השונים של העולם הפסיכדלי. לכן במאמר זה ארצה להתייחס לשתי תופעות ספציפיות אשר יכולות להיגרם על ידי שימוש בחומרים אלה, תופעות עליהן דיווחו אינספור פסיכונאוטים משחר ימיו של המחקר הפסיכדלי (פסיכונאוטים, "נווטי נפש", הוא כינוי לאלו אשר עושים שימוש תדיר בחומרים פסיכדליים).

הראשונה שבהן היא צמצום משמעותי של המודעות לגוף. בשנת 2018 נערך שיתוף פעולה בריטי-גרמני-ישראלי בין פילוסופים וחוקרי מוח, במהלכו בוצע ניסיון לפענח את הקשר האפשרי בין חומרים פסיכדליים ומודעות עצמית. במאמר שהתפרסם כתוצאה מהמאמץ המשותף, התייחסו הכותבים למחקרים אשר בחנו באמצעות שאלונים את חוויותיהם הסובייקטיביות של משתמשים בפסילוסיבין ו־LSD. בין הממצאים השונים שהוצגו במאמר עלה ממצא חד־משמעי: מרבית הנבדקים הביעו הזדהות חזקה עם המשפט "היה נדמה לי כאילו אין לי יותר גוף". במחקר אחר אליו התייחסו הכותבים נערכו ראיונות עם משתמשי DMT – אולי הסם הפסיכדלי העוצמתי ביותר המוכר לאדם (השפעתו אורכת כרבע שעה בלבד) – ונמצא כי באופן גורף המשתמשים איבדו כל מודעות לגופם, במיוחד בשיא החוויה הפסיכדלית. עם ממצא זה מתכתבים דיווחים אישיים של פסיכונאוטים על חוויות חוץ־גופיות, במסגרתן חשו כי הם עוזבים את גופם אשר נשאר שרוע על הקרקע תוך שהם נותרים לחלוטין מודעים למה שמתרחש סביבם (בחוויה המכונה "מסע אסטרלי").

במחקר אחר אליו התייחסו הכותבים נערכו ראיונות עם משתמשי DMT – אולי הסם הפסיכדלי העוצמתי ביותר המוכר לאדם (השפעתו אורכת כרבע שעה בלבד) – ונמצא כי באופן גורף המשתמשים איבדו כל מודעות לגופם, במיוחד בשיא החוויה הפסיכדלית

התופעה המרתקת השנייה אותה חומרים פסיכדליים מסוגלים לעורר היא חוויה סובייקטיבית של התמוססות הגבול בין העצמי לבין הסביבה החיצונית. רובנו לוקחים את הדיכוטומיה שבין העצמי לסביבה כמובנת מאליה. פרט למצבי קיצון נפשיים (כדוגמת מצבים פסיכוטיים בעוצמה משמעותית), מרבית בני האדם חשים שישנו "אני", ישנו "עולם", ומדובר בשני דברים נפרדים. תחת ההשפעה הפסיכדלית התחושה הטריוויאלית הזו יכולה להתפוגג. גם בחווית ה־"K-Hole" שתוארה קודם אותה תחושה יכולה להתפוגג, אולם בחוויה הפסיכדלית, בשונה מהחוויה ה־"קטמינית" האדישה במובן מסוים, התמוססות הגבול בין העצמי לסביבה מובילה באופן מיידי לתחושה סובייקטיבית ומיסטית של מעין התמזגות עם העולם, שמכונה בז'רגון הפסיכדלי "Oneness". הפסיכונאוט חש למעשה שהוא והמציאות החיצונית לו מתחברים לישות אחת, אחידה ובלתי נפרדת. כנגרר מכך, כל תפיסת העצמי של האדם משתנה מיידית, בתופעה הידועה בתור "התפרקות האגו" (מונח נפוץ אחר הוא "מוות אגו"). רנה ורבין, חוקרת פסיכדליה ישראלית שתיארה בספר חדש את התנסויותיה האינטימיות עם איוואסקה במעבה היער, הגדירה את החוויה כ־"סקס עם הטבע". היא תיארה כיצד היא חשה כאילו העצים שסביבה חודרים אליה ומתמזגים עמה, ותחושת ה־עצמי שלה נעלמת כליל.

אם נחזור לאזור פיתול החגורה הקדמי אשר הוזכר קודם לכן, זה שמעורב עמוקות במודעות לגוף ונמצא כמפותח במיוחד במוחם של מתרגלי מדיטציה מנוסים, יהיה מעניין לציין מחקר דימות מוחי משנת 2012 שנערך באימפריאל קולג' בלונדון. באותו מחקר נמצא כי בעת שימוש בפסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות הזיה), היקף הפעילות של אזור מוחי זה הצטמצם באופן דרסטי. יתרה מכך, החוקרים ראו שככל שפעילות האזור נחלשת, כך החוויה הפסיכדלית הנגרמת כתוצאה מהשימוש בפסילוסיבין (כולל חווית ה־"Oneness") – מתעצמת. עבודות כגון מחקר זה הולכות ומציירות תמונה לפיה חידלון המודעות לגוף (שמלווה את הירידה בפעילות של פיתול החגורה הקדמי) גורר מעין "השתלטות" אוטומטית של "השחקן המחליף", אם תרצו, בדמות מודעות וחיבור חריגים ביותר לסביבה החיצונית. תחושות היעדר הגוף של מי שמצוי תחת השפעה פסיכדלית, לצד החוויה הסובייקטיבית של התמזגות עם העולם ו־"התפרקות האגו", מצליחות להתיישב היטב עם תמונה זו. אם כן, ייתכן כי לחומרים פסיכדליים הפוטנציאל להוביל את התודעה האנושית למצב בו היא נשלטת על ידי מודעות לסביבה החיצונית, בעת שהמודעות לגוף כלל איננה קיימת.  

קצוות התודעה

כיצד ניתן לשזור יחדיו את סיפורו המטלטל של טיק קואנג דוק, את חשיבותו הביולוגית של ההומאוסטזיס ואת חווית ההתמזגות עם העולם לה גורם השימוש בחומרים הפסיכדליים? אם ננסה לשרטט ציר המחבר בין שלושת הדברים, נוכל לדמיין שבקצהו האחד ניצב מצב תודעתי הנשלט על ידי מודעות לגוף, בקצהו השני ניצב מצב תודעתי הנשלט על ידי מודעות לסביבה החיצונית, ובאמצע (פחות או יותר) ניצב המצב התודעתי השגרתי – זה שמאזן בין שני סוגי המודעות.

המצב התודעתי השגרתי משקף את תפקידו הטבעי של המוח – להוביל את האורגניזם למצב פיזיולוגי אופטימלי. המוח אמנם מסוגל לנוע על ציר המודעות ולהגיע אל הקצוות שלו, אך תמיד יעדיף להישאר בסביבת האמצע; זאת על מנת לשרת את האינטרס ההישרדותי של האורגניזם. בצורה הזו אף ניתן להסביר מדוע שני המצבים התודעתיים בקצוות הציר – מודעות מוחלטת לגוף מחד ומודעות מוחלטת לסביבה החיצונית מאידך – הינם מצבים רגעיים שלא מתרחשים באופן ספונטני בשגרה; למוח אין "אינטרס" הישרדותי להפיק אותם. בהתאם לכך, אדם שבכל זאת רוצה להגיע אל מצבים תודעתיים אלו חייב לבצע איזושהי מניפולציה מכוונת על המוח, בין אם בצורת מדיטציית מיינדפולנס עמוקה ובין אם בצורת בליעת פטריית הפסילוסיבין או שיקוי האיוואסקה.

מעניין לציין ששני המצבים התודעתיים שבקצוות הציר נתפסים על ידינו כחוויות שיא רוחניות. מצב בו התודעה נשלטת לחלוטין על ידי מודעות לגוף, אליו יכולה להוביל מדיטציה עמוקה, מסמל את האידאל של אחדות הגוף והנפש. זהו אידאל שלאורו צמחה לפני אלפי שנים תורת היוגה ההודית, אשר צברה פופולריות רבה בעולם המערבי המודרני. מצב בו התודעה נשלטת לחלוטין על ידי מודעות לסביבה החיצונית (כפי שיכול לקרות בחווית ה־"Oneness" הפסיכדלית), לעומת זאת, מתכתב עם הרעיון של קיום הנפש בנפרד מהגוף. עצם ההפרדה של הנפש מהגוף הנידון לכיליון מציירת אותה באור נצחי, באופן שיכול אולי להסביר את תחושת הקרבה לאלוהים אותה מתארים לעתים אלו שמתנסים בחומרים פסיכדליים.

עצם ההפרדה של הנפש מהגוף הנידון לכיליון מציירת אותה באור נצחי, באופן שיכול אולי להסביר את תחושת הקרבה לאלוהים אותה מתארים לעתים אלו שמתנסים בחומרים פסיכדליים

העובדה ששני קצותיו המנוגדים של הציר נחשבים שניהם כחוויות שיא רוחניות מעלה את השאלה: מה בעצם יוצר את החוויה הרוחנית? מה עומד בליבתה? תשובה אפשרית, כפי שהובאה במאמר זה, היא שעצם הסטייה ממרכזו של הציר, אשר הוצג לעיל כמצב התודעתי השגרתי של האדם, מהווה עמוד תווך לתחושה המיוחדת שמאפיינת את החוויה הרוחנית.

אך האם אין אלטרנטיבה, תרתי משמע, לדיכוטומיה? אולי בכל זאת אפשר גם וגם? האם ייתכן מצב תודעתי המקביל לסופרפוזיציה קוונטית (בה חלקיק נמצא בשני מצבים שונים בו־זמנית), כך שגם המודעות לגוף וגם המודעות לסביבה החיצונית מתקיימות שתיהן בו־זמנית בעצימות גבוהה? אין לכך תשובה חד־משמעית, אבל אם נמשיך עם האנלוגיה הפיזיקלית נוכל להזכיר את החתול של שרדינגר: הוא אינו יכול להיות גם חי וגם מת במקביל. האמנם?

דימוי שער: "אדם יושב ליד האוקיינוס", Nicolas Häns. מקור: Unsplash.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email