איך סטרס גורם למחלותראשית כל יש להבין בכלל מהו סטרס, ומסתבר שזו לא משימה כלכך פשוטה: לפני שנות העשרים של המאה הקודמת, למונח 'דחק' (stress) לא הייתה אף אחת מהקונוטציות שיש לו היום. המילה stress נגזרת מאנגלית הביניים – destresse, אשר בתורה נגזרת מלטינית – stringere, מילה אשר משמעותה 'להדק'. עד שנות ה-30 של המאה הקודמת משמעות המונח 'דחק' הייתה פיזיקלית בלבד, פשוטו כמשמעולהדק. 'דחק', כפי שאנו מכירים אותו היום, הוא מונח אשר נטבע בשנת 1936, כאשר חוגים ביולוגיים ופסיכולוגיים שונים החלו להשתמש בו על מנת לציין מאמץ או מתח נפשי, או, לחילופין, גורם סביבתי מזיק אשר עלול לחולל מחלה.

כיום ישנן הגדרות רבות למונח, אך עד כה מכולן נעדר בסיס תיאורטי. אחת הגישות המעניינות והמקובלות ביותר כיום לקונספט הדחק היא גישה המגדירה את הדחק כמצב של אי-ודאות, כלומר, ירידה ביכולת של המוח לחזות את הבאות. קלוד שנון, מי שהיה מתמטיקאי, מהנדס חשמל ומפצח צפנים מבריק, האדם שייסד את תחום תורת האינפורמציה באחד מהמאמרים המשפיעים ביותר בתולדות המתמטיקה, קבע כי הפחתה של אי-ודאות היא, בעצם, מידע. לפי הגישה הזו, אנחנו נכנסים לסטרס בעיקר כשאין לנו יכולת טובה לחזות מה עומד לקרות לנו, וכאשר איננו מבינים מה הסיבה לאירועים שליליים הפוקדים את חיינו. מצבי דחק, אם כן, מאופיינים על-ידי חוסר אינפורמציה, חוסר שליטה ואי-ודאות המלווה בתחושה של איום. סטרס הוא מצב בו קשה לנו להבין מה תהייה הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הצרות שלנו מכיוון שאיננו בטוחים לאילו תוצאות הפעולות שלנו יובילו.

מוחם של החולייתנים (בכללם אנחנו, בני האדם) מתאפיין בכך שהוא מתעדף לתת מענה לדרישותיו האנרגטיות, הגבוהות יחסית, כאשר הוא מווסת את שטפי האנרגיה הנכנסים אל תוך האורגניזם. במובן הזה, המוח מתנהג באופן 'אנוכי' והוא 'יגזול' אנרגיה ממערכות אחרות בגוף.

על מנת לפתור מצבים של אי-ודאות, ישנם שלושה תהליכים אשר צריכים להתרחש: קשב, למידה והסתגלות. כאשר אדם מרגיש לא בטוח ומאוים עקב שינויים בסביבתו החיצונית או הפנימית, מוחו נכנס למצב של דריכות-על (hypervigilant status) על מנת להכין את התשתית הנחוצה להפחתת חוסר הוודאות (לגבי בחירת אסטרטגיית התמודדות) מהר ככל הניתן. כדי לאסוף את המידע הנחוץ, יש צורך באנרגיה מוחית נוספת. מנקודת מבט פיזיקלית ניתן לומר שהשגת מידע עולה באנרגיה (בעוד שמחיקתו מפיקה אנרגיה). מבחינת המוח המשמעות של הדבר היא שהפחתת חוסר ודאות ואספקת האנרגיה הנחוצה לכך מצריכות תגובות פיזיולוגיות מסוימות.

מוחם של החולייתנים (בכללם אנחנו, בני האדם) מתאפיין בכך שהוא מתעדף לתת מענה לדרישותיו האנרגטיות, הגבוהות יחסית, כאשר הוא מווסת את שטפי האנרגיה הנכנסים אל תוך האורגניזם. במובן הזה, המוח מתנהג באופן "אנוכי" והוא "יגזול" אנרגיה ממערכות אחרות בגוף. תיעדוף כזה של מטבוליזם אנרגטי מוחי הוא תכונה הטבועה בבעלי החוליות, הניכרת במהלך תקופות של דחק או מחסור במזון.

אדם אשר אינו ודאי לגבי רווחתו העתידית מציג פעילות מוגברת בשני אזורים מוחיים: אחד מהם הוא אזור המעריך את מידת אי-הוודאות אודות אירועים עתידיים והוא נקרא פיתול החגורה הקדמי, והשני הוא אזור אשר אחראי על תגובתו הרגשית של האדם למצבים שונים והוא מכונה האמיגדלה. הקומפלקס הזה (the ACC-amygdala complex) יכול לגרום, בתורו, להפעלה של שני מסלולים עצביים: 

הראשון ממוקם באזור הנקרא לוקוס קורולאוס והפעלתו גורמת למצב של דריכות-על (המקושר לצריכה מוגברת של אנרגיה מוחית), בעוד שהשני הוא מסלול המערב אזורים מסוימים בהיפותלמוס אשר בתורם מפעילים את מערכת העצבים הסימפתטית ואת ציר ההיפותלמוס-בלוטת יותרת המוח-בלוטת יותרת הכליה (ציר ה-HPA, לבריאות), ציר המספק את האנרגיה הנוספת הנחוצה למוח.

הפעלת המסלולים האלו גורמת להפרשה של אדרנלין, הורמון אשר בין היתר מעצים את הקשב ומגביר את תמסורת המידע בסינפסות העצביות במוח – תהליך יקר מאוד במונחים אנרגטיים. בנוסף מופרש קורטיזול, 'הורמון הדחק', אשר מגיע אל המוח ובין יתר פעולותיו מווסת את הפלסטיות העצבית ובכך מאפשר למידה. ניתן לפרש את הלמידה המתרחשת לאחר מצבי דחק בתור עדכון של אמונות פגומות (במידה כזאת או אחרת) לגבי העולם, תהליך המשפר את היכולת הכל-כך חשובה של המוח לחזות את העתיד.

מה קורה כאשר לא ניתן לפתור אי-ודאות?

במידה והאורגניזם לא מצליח לפתור את אי-הוודאות (על-ידי שיפור יכולת החיזוי, כאמור) המצב נהפך להיות כרוני ובכך גובר העומס האלוסטטי הפועל עליו: התגובות הנוירואנדוקריניות, הקרדיווסקולריות, הנוירואנרגטיות והרגשיות הממושכות גורמות לזרימת דם טורבולנטית בכלי הדם הכליליים והמוחיים, לחצי-דם גבוהים, טרשת עורקים, ירידה בתפקוד הקוגניטיבי וירידה במצב הרוח. כאשר נזק חמור נגרם כתוצאה מתהליכים אלו, המונח הופל להיות מ-'עומס אלוסטטי' ל-'עומס-יתר אלוסטטי'. אי-ודאות, אם כן, יכולה להוביל ל-'מעגל קסמים' פתופיזיולוגי אכזרי המוביל לשינוי בארכיטקטורה המוחית, שינוי המפחית יתר על כן את היכולת של האורגניזם להתמודד עם אי-ודאות, וחוזר חלילה.

אז פעם הבאה שאתם בסטרס אולי תתנחמו בכך שצריכת האנרגיה המוחית שלכם עולה ואתם שורפים יותר קלוריות (אם כי חלק מההשפעות של קורטיזול היא תנגודת מוגברת לאינסולין אשר בטווח הארוך יכולה להוביל לתסמונת מטבולית ולסוכרת – עוד מנגנון באמצעותו גורם הלחץ למחלות).
אחת המסקנות המתבקשות כאן היא שהעצמת הידע והבנה טובה יותר אודות העולם ודרכיו היא אחת האסטרטגיות הטובות ביותר להפחתה או מניעה של מצבי סטרס עתידיים – ולא מדובר בהכרח בלמידה 'יבשה' דרך קריאת ספרים. למידה (אנושית) היא תהליך מרתק אשר מתבסס בעיקר על נסיון, וגם שיטות כגון מדיטציה והרהור פנימי יכולות להעמיק את הבנת העולם שלנו, ובכך להקנות לנו ארגז כלים עצמתי מאין כמוהו בכל הנוגע ליכולת שלנו להתמודד עם מצבי דחק.

במידה והאורגניזם לא מצליח לפתור את אי-הוודאות (על-ידי שיפור יכולת החיזוי, כאמור) המצב נהפך להיות כרוני ובכך גובר העומס האלוסטטי הפועל עליו: התגובות הנוירואנדוקריניות, הקרדיווסקולריות, הנוירואנרגטיות והרגשיות הממושכות גורמות לזרימת דם טורבולנטית בכלי הדם הכליליים והמוחיים, לחצי-דם גבוהים, טרשת עורקים, ירידה בתפקוד הקוגניטיבי וירידה במצב הרוח.

אגב, בדיוק בגלל זה אנחנו מעדיפים הרבה פעמים לדעת איזו צרה הולכת לנחות עלינו גם כאשר אין ביכולתינו לעשות בנוגע לכך דבר – עצם הידיעה היא דבר מרגיע (כל מי שציפה אי פעם לתשובה בנוגע לדבר שהוא קריטי עבורו, יודע).

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email