-

אנו חיים בתקופת מעבר וכאוס - מה שהיה כבר איננו, ומה שיהיה טרם התגבש. תקופה זו היא הזדמנות ליצירה מחודשת. לשם כך אנו זקוקים למבט אחר - מבט לימינאלי

-

תודעת האנוש שלנו עובדת קשה כדי לקבע תמונות ומצבים. היא גם משתדלת מאוד להשאיר אותנו שבויים באשליית יציבות מדומה. וזאת, על מנת שנצליח לנוע בתוך דרישות המציאות החברתית ולנווט את חיינו. אך בפועל, מתחת למעטה הסדר החברתי, המציאות שבה אנחנו נתונים משתנה תדיר: משנה לשנה, מיום ליום, מרגע לרגע, משנייה לשנייה; דברים לא נשארים אותו הדבר. זוהי דרכו של עולם.

המושג "לימינאליות" מתייחס לשלב או מרחב של מַעֲבָר, השתנות, השהייה וחוסר ידיעה. מקום שנמצא בין מה שהיה למה שיהיה; בין המוכר ללא ידוע. אורכו ואופיו של מצב זה אינו קבוע: הוא יכול להימשך רגעים ספורים או שעות, אך גם מספר שנים; הוא יכול להיחוות באופן אישי ופרטני, כמו גם בקרב קבוצה חברתית שלמה. בשלב הלימינאלי ישנה יציאה מנורמות יומיומיות ואף היפוך של נורמות חברתיות. אזור גבול של השתנות ומעבר, לפני ששינוי חדש מתממש.

הטקסט הנוכחי נכתב במהלך מסע ממושך בין פורטוגל לישראל ובחזרה. המסע כלל מעבר בין שדות התעופה של ליסבון, פרנקפורט, תל אביב ואיסטנבול. גם בימים כתיקונם, שדות תעופה הם אזורי ביניים שכל מהותם היא מעבר. שדה התעופה, באופן מסוים, נמצא מחוץ לזמן ולמרחב הרגילים: את כבר לא ממש במדינה ממנה את יוצאת, ועדיין לא במדינה שאליה את מבקשת להגיע. שהות הנוסעים בשדה התעופה מהווה מצב מעבר מתמשך, רצוף בשלבים שונים שיש לבצע: הבידוק, הגשת המסמכים, החיפוש בחפצים האישיים, המעבר דרך גלאי המתכות, ההתלבשות החפוזה לעיני כל. טקסי מעבר שעלייך לעבור בגופך אם ברצונך לעבור הלאה. עלייך לסמן לשומרי הגבול שאת משתפת פעולה, להשיב לשאלות שונות ולעיתים משונות. כאילו לא היה בכך די, עתה מתווספות אליהן עוד כמה: 

"האם היה לך חום לאחרונה?" 

— "לא". 

"האם שהית בקרבת חולה קורונה?" 

— "לא". 

"האם את יודעת שעליך להיכנס לבידוד?" 

— "כן".

בידוד. הבידוד, התגלה כטקס המעבר שלי אל תוך המציאות הישראלית הנוכחית, שהשתנתה עד למאוד מאז הביקור האחרון שלי לפני כשנה. במשך שבועיים ימים שהיתי במצב לימינאלי – בין פה לשם. השקפתי מרחוק על נופי ילדותי מבלי יכולת להיות עם בני משפחה וחברים, להתהלך בחוץ, להגיע באמת לארץ המובטחת. במשבר הנוכחי, מצבים מסוג זה פוגשים כל אחד ואחד, באופנים פרטיים מאוד, וגם ציבוריים מאוד. אנו שרויים בעונת מעבר מתמשכת שאיננה עתידה להסתיים. 

בכתיבה זו, אני מבקשת להציע כי התבוננות על המציאות העכשווית עם רגישות ללימינאליות שבה תעזור לנו להבין אותה, להפנים אותה. או אז נדע לומר שהלימנאליות מופיעה בחיינו עכשיו יותר מאי פעם, ושהיא כאן כדי להישאר.

לימינאליות, טקסים ומעברים

המושג לימינאליות (מלטינית, "לימנס" – סף, ספיות) צמח מתוך השיח האנתרופולוגי אודות טקסי מעבר – טקסים אשר תפקידם לסייע לאדם להיפרד ממצב עניינים אחד ולקבל על עצמו כניסה למצב או מעמד חברתי שונה. 

טקסי מעבר אמנם התרחשו ומתרחשים בחברות מסורתיות, אך הם ממלאים תפקיד חשוב גם בחברות מודרניות. מכיוון שחווית המעבר בין מצבי קיום שונים עלולה להיות חדה ומטלטלת, התמסדו טקסים אלו שתפקידם לצלוח את שלב הביניים, לקיים את המעבר בבטחה. טקסים אלו מסמלים את המעברים הכרוכים במחזור החיים (לידה, כניסה לעולם המבוגרים, נישואין, מוות) או את המעבר לסטטוס חברתי שונה מזה שהיה לאדם בעבר (טקס סיום בית ספר, סיום טירונות, קבלת תואר, הסמכה למקצוע וכיוצא באלו).

טקסי מעבר בחרבות מודרניות – מסמלים את המעברים הכרוכים במחזור החיים. מקור: Unsplash.

בשלב הלימינאלי האדם שוהה בשני המצבים השונים, שני העולמות, שתי ההגדרות החברתיות במקביל – רגע לפני המעבר ורגע לאחריו. זהו מצב של מעבר והשתנות אשר מאופיין בחוסר וודאות, בלבול וחרדה. מסיבה זאת אפשר להבין למה באופן מסורתי הלימינאליות מקושרת עם עולם סמלים של מוות ולידה, רחם וקבר, פוטנציאל לשינוי מהותי כמו גם לחורבן טוטאלי. זהו שלב ייחודי, זמן מחוץ לזמן, מסוכן ולא ידוע. 

החוקר הצרפתי ארנולד ואן גנפ הוא שטבע את המושג "טקסי מעבר" כדי לתאר ריטואלים אשר תפקידם להעביר את האדם מסטטוס חברתי אחד למשנהו. טקסים אלו, אשר כאמור מתקיימים באופנים שונים בחברות שונות, מלווים כל שינוי במקום, במצב, במיקום חברתי ובגיל. ואן גנפ מדמה את החברה האנושית לבית גדול ובו חדרים ומעברים. התקיימותו של האדם במרחב החברתי מוגבלת לחדרים מסוימים בהתאם להשתייכותו החברתית: גיל, מעמד חברתי, כלכלי, וכדומה. כדי לנוע בין אזורים שונים בתוך הבית רחב־הידיים ישנו צורך בביצוע טקס מעבר אשר מסמל את השינוי. ואן גנפ זיהה שלושה שלבים מרכזיים בתוך הליך המעבר: היפרדות; לימינאליות; איחוד מחדש.

השלב הראשון מלווה בכאב רגשי ואבל על הזהות הישנה שהייתה ושאיננה עוד: כדי להפוך לאישה על הנערה להיפרד מנעוריה; כדי להפוך לגבר נשוי, על הרווק להיפרד מחייו הקודמים. זהו השלב הפרה־לימינאלי שמקדים את הכניסה למרחב ההשתנות. בשלב השני האדם נכנס למרחב הלימינאלי שבו זהותו הישנה כבר איננה תקפה, אך טרם התגבש מעמדו החברתי החדש. לבסוף מגיע השלב האחרון, הפוסט־לימינאלי, בו מתקיים איחוד מחדש של הזהות, בו מתגבש מעמד או מיקום חברתי. מטרת טקס המעבר אם כן, היא לסייע הן לאדם והן לקהילה שבתוכה הוא נמצא, לצלוח את השינוי ולהסתגל אליו.

אחד ההוגים המזוהים ביותר עם המושג הוא האנתרופולוג הידוע ויקטור טרנר אשר בחר להתמקד בשלב האמצעי, הלימינאלי, בו מתרחש השינוי בפועל. טרנר אף הרחיב את המושג משלב מעבר לאזור שוליים, מרחב אשר נפרש בין המקום ממנו הגיע האדם ובין המקום אליו הוא הולך. האנשים הנמצאים באזור הלימינאלי נתונים במיקום ביניים בין ההגדרות החברתיות ובין ההגדרות שנקבעו על פי החוק, המעמד, המסורת והתרבות. הם אינם לא כאן ולא שם ולכן לא ניתן למקם אותם במקום מסוים במרחב החברתי. ההתייחסות ללימינאליות כמרחב ולא רק כשלב מעבר מאפשרת לקשר את המושג למגוון רחב של תופעות ומצבים חברתיים. בנוסף, הלימינאליות מובנת לא רק כשלב מעבר חולף, אלא כמרחב שקיים בפני עצמו.

לתהות ולבהות

בראשית, ברא אלוהים, את השמיים, ואת הארץ. והארץ, הייתה תוהו ובוהו, וחושך, על-פני תהום; ורוח אלוהים, מרחפת על-פני המים

בראשית א'

לימינאליות מקושרת עם חוויה דתית, עם התקרבות למקור, לבריאה. הסופר ואיש הדת ריצ׳ארד רוהר מכנה את המרחב הלימינאלי "חדר ההמתנה של אלוהים" – כלומר, מרחב בו אנו נדרשים לשהות ולהמתין בטרם התממשות של חוויה רוחנית, מקום שבו ידע חדש נגלה ומתהווה. הוא מתאר זאת כך:

כלומר, הלימינאליות איננה רק שלב מעבר חולף, אלא נוכחת במקביל לחיי היומיום והיא אלמנט יסודי שקיים במקביל למציאות הסדורה שאנו מורגלים בה.

בפסוק השני של ספר בראשית מתואר מצבה של הארץ טרם הבריאה כמצב של תהו ובהו: "והארץ הייתה תהו ובהו וחושך על פני תהום". עוד לפני שהיה סדר בעולם, היקום התקיים בתוך מצב מתמשך של תהיה ובהייה. בעברית מודרנית, המונח מתייחס לתיאור מצב של כאוס, המולה ובלבול אותם סידר מעשה הבריאה ביוצרו הפרדות שונות: אור וחושך, יום ולילה, שמים ומים. אולם ניתן לקרוא זאת גם אחרת: לתהות, כלומר, לחשוב – להרהר; לבהות – כלומר, להתבונן בחוסר מיקוד, ללא מטרה מוגדרת, ללא כוונה. להתבונן בדברים ולתת להם להתרחש. הסדר מתרחש ביחס לאי-סדר, צומח מתוכו.

הלימינאליות מאתגרת את ההפרדות. היא מהדהדת את ההשתנות המתמדת אשר רוחשת מתחת ליציבות המבנים והתפקידים החברתיים והיא פותחת אפשרויות אשר קיימות מעבר לאפשרויות הבינאריות. בתוך המרחב הלימינאלי הדברים קורים זה לצד זה ולא מוציאים אחד את השני. הלימינאליות מכילה באופן אינהרנטי את הגם וגם, מצב שבו ניגודים יכולים להתקיים יחד. חושך ואור, לידה ומוות, יום ולילה. הלימינאליות מאפשרת לראות ולחוות עוד אפשרויות קיום, מעבר לתבניות החברתי. מכאן, הלימינאליות איננה רק מרחב של חוסר וודאות מאיימת, אלא גם קרקע יצירתית ופוריה, הזמנה להתנסות באופני חשיבה ופתרונות חדשים שצומחים מתוך חוסר הוודאות. 

הלימינאליות […] מהדהדת את ההשתנות המתמדת אשר רוחשת מתחת ליציבות המבנים והתפקידים החברתיים והיא פותחת אפשרויות אשר קיימות מעבר לאפשרויות הבינאריות

מצבים לימינאלים מאפשרים את היכולת לשהות בתוך מצב ביניים ולהתבונן בדברים מבלי לנסות לפעול עליהם, מבלי לבקש להפריד אותם לחלקים ולייצר בהירות, אלא לקבל את מצב הביניים כפי שהוא. התהייה והבהייה עוזרות לפקוח עיניים בתוך המציאות המתחלפת תדיר, לראות אחדות בניגודים כמו לפני ההיפרדות. כל הפוטנציאלים לשינוי ולהרס קיימים במצבם הטהור, הכול אפשרי. במצבים אלו ניתנת אפשרות לתהות ולחשוב, להרהר במצב מבלי לנסות לפעול עליו. לחשוב לעומק, להביט בעד קיבעונות התודעה, ההתניות החברתיות, תבניות המחשבה.

שום דבר לא במקומו

בחיבורו המכונן מאמר לוגי-פילוסופי קבע לודוויג ויטגנשטין שהעולם הוא "כל שהוא המקרה". כלומר, העולם שבו אנחנו חיים הוא סך כל האפשרויות אשר באו לידי מימוש, שהצליחו לעבור ממחוזות האין אל היש, מה שקיים במציאות. היקום הוא המרחב של האפשרי, הוא מכיל את כל האפשרויות. מתוך שלל האפשרויות הקיימות, אנחנו מורגלים באלו אשר באו לידי מימוש בתוך הסדר הנתון. קפיטליזם, פטריארכיה, הטרו-נורמטיביות, מדינות-לאום – לנו נראה, ברוב אנושיותנו וראייתנו הצרה, שכל אלו התקיימו מקדמת עדן. אך המרחב הלימינאלי מאפשר ראייה של הדינמיות והכאוס הרוחשים מתחת לצמצום, מתחת לחלוקה לתבניות מחשבה ומבנים חברתיים. 

הלימינאליות מלמדת את אלו אשר מתנסים בה לא לפחד לשהות, לא לפחד להשהות – את הדחף לדעת משהו, להשלים משהו, לסיים, להשיג בהירות וידע. הלימינאליות מזמינה לשהות בתוך חוסר הידיעה, בתוך חוסר הוודאות. להישאר שם, לעבור במעברים. ישנה עוצמה רבה אשר גלומה דווקא בתוך מצבי הביניים, יש בה הרבה ידע. סוגי ידע ומידע מסוימים מחכים רק שם, רק באפלה ובהשהיה. הלימינאליות מהדהדת את ההשתנות המתמדת אשר רוחשת מתחת ליציבות המבנים והתפקידים החברתיים. בעומק, המצב הקיים של הדברים הוא מצב של השתנות תמידית, של המרה, של אנרגיה שהופכת עצמה כל הזמן לדברים אחרים. מחשבות שהופכות להרגשות בגוף, הרגשות שמובילות למעשים, מעשים שהופכים למחשבות וחוזר חלילה, ולאו דווקא בסדר הזה. בניגוד לכך, המוח האנושי מייצב ומקבע את המציאות המשתנה כדי שנוכל לתפקד בתוכה.

בעומק, המצב הקיים של הדברים הוא מצב של השתנות תמידית, של המרה, של אנרגיה שהופכת עצמה כל הזמן לדברים אחרים

ברם, "ענן לא מת אף פעם" – אומר בחוכמת אין-קץ הנזיר הויטנאמי טיך נהאט האן. אנחנו, בתודעת האנוש שלנו, מביטים מעלה, רואים ענן ואומרים: "יש". ואז אנחנו טרודים בנושא אחר, ומביטים שוב ומעלינו שמיים כחולים וריקים ואנחנו אומרים: "אין". היה ענן ועכשיו הוא נסע. לאן? לשומקום ולכל מקום. הענן עבר הליך של טרנספורמציה ועכשיו הוא משהו אחר. הוא קיים עדיין, אך באופן אחר. הכל משתנה ושום דבר לא נשאר במקומו, הכול אובד והכול נמצא. החיים הם מרחב של השתנות מתמדת, הכול נולד וחי שוב ושוב. הכול מת. גם אנחנו, כמו הענן, לא נמות ביום אחד. הגופים שלנו כבר התחילו את הליך הכליה שלהם מזמן. מאז הגעתנו לעולם תאים מתים בנו ואחרים נולדים. יש בנו מנגנונים שתפקידם לקבע את המחסום בינינו לבין המקומות הללו, של הבין-לבין, של המעבר, של הנזילות, וההשתנות. ישנו הרגל מושרש, לא לחשוב על זמניות וארעיות היותנו. לא להרהר בזה. 

הישן מת והתנאים לחדש עוד לא נולדו

לפי אנטוניו גראמשי משבר הוא המצב שבו הישן מת והתנאים לחדש עוד לא נולדו. אנחנו, לצורך העניין, נמצאים במצב של משבר על פי הגדרה זו: התקופה מאופיינת במעברים בהקשר של היחסים בין אדם לחברו, בין אדם לחברתו, בין אדם לסביבתו הפיזית והוירטואלית. במילים אחרות, אנו נמצאות בתקופה לימינאלית, תקופה של מעברים והשתנות של מבני עומק חברתיים.

למרות שאנשי רוח, מדענים ופוליטיקאים עוסקים בכך, מוקדם לדמיין את השפעות המשבר הכלל עולמי על האנושות. נגיף הקורונה הסתנן בעד ההפרדות שיצרנו – חצה גבולות של טריטוריה ומעמד כלכלי, סטטוס חברתי, מגדרי וגזעי. אמנם – נכון הדבר: הזהויות האלו עדיין ממשיכות לשמר את כוחן ולהשפיע באופן ישיר על האופן שבו המשבר מתבטא בקרב על אוכלוסיות שונות. אך הפנדמיה עשתה מה שרבים ניסו לעשות לפניה, הצליחה איפה שאחרים כשלו – היא ערערה מהיסוד את הנחות היסוד עליהם מושתתים הסדרים החברתיים שבתוכם אנו נתונים. היא אפשרה לנו לראות את מה שמסתתר מאחורי תחושת היציבות המזויפת – את הכאוס שמאחורי הדברים.

נגיף הקורונה – ערער את תשתית הסדר החברתי. מקור: Unsplash.

בזה אחר זה הודממו המנועים אשר מזמזמים מאחורי הקלעים ומשמרים את עבודת המכונה של הסדר החברתי. ועוד – הואפלו בנייני משרדים, קורקעו מטוסים, נסגרו שווקים, היכלי בידור, מרכזי קניות. מרוץ השעונים הרגיל נעצר לרגע, הוכרחנו לתרגל השהייה. עצירה. שהות בתוך מרחב לימינאלי, לא מוכר, עם חוקים שאיננו מורגלים בהם. התפיסה הרגילה שלנו את מהות הזמן הופרעה באופן מאסיבי. הזמן נמתח והתארך, אחר כך רץ לפרקים ואז שוב הושהה. העולם האט עוד ועוד, השעות החליקו אל תוך עצמן. כל מה שהורגלנו לזהות כמרכיבי היומיום עמדו למבחן. העולם־טרום־המשבר היה היה ואיננו עוד, בעתיד יהיה את העולם־שאחרי ועכשיו יש גם־וגם. 

הטלטלה שעוברת על החברה האנושית ועל הכדור עליו היא מתקיימת, היא אולי הזדמנות להיזכר שהמציאות אינה כפופה להגיון האנושי, שהטבע אינו מתנהל לפי תחזיות חוקרים, חזאים ושאר נביאים. הטלטלה היא תזכורת חשובה לכך שהאדם אינו שולט על סביבתו אלא נמצא בתוכה. האנושות אמנם משפיעה על סביבתה, ועושה כן באופן הרסני עד מאוד, אבל היא איננה זאת אשר שולטת בדברים ומנווטת את כיוונם. 

תיקון אמיתי, תיקון מהותי

אין מדובר רק בנגיף הקורונה אשר ממשיך לנוע, להשתנות ולשנות סדרי עולם. לפי התחזיות הנוכחיות משבר האקלים אשר תופס תאוצה אינו עתיד להיעלם בקרוב, אלא דווקא להחריף. אנו עדים לצמיחתם של מאבקים חברתיים מכוננים במיקומים שונים על פני הכדור, שינויים מהותיים במבנים שלטוניים. כל אלו מבשרים על תקופה של מעבר, של השתנות מאסיבית, של תנועה. אם וכאשר הנגיף יסתלק, יישאר ככל הנראה חותמו של המשבר הנוכחי על ההיסטוריה האנושית. תקופה זו, שאין לדעת כמה זמן תימשך, מאופיינת באלמנטים לימינאליים: עמימות, השהייה, לידה של אפשרויות קיום חדשות ומוות של מבנים ודפוסים ישנים. מה שהיה כבר איננו, מה שיהיה טרם התגבש. לא יהיה אפשר לחזור למצב שקדם למשבר הנוכחי, הן מבחינת ארגון החברה והן מבחינת המחשבה האישית. הארץ היא תהו ובהו. הזעזוע במבני היומיום שעליהם הייתה מושתתת המציאות הישנה ימשיך להכות גלים עוד זמן רב.

יתרה מכך, לטענתי יש בכוחה של התקופה הנוכחית להנכיח את הלימינאליות וההשתנות כחלק אינטגרלי מהחיים החברתיים. כלומר, הלימינאליות במובן של מעבר, השתנות, השהייה וחוסר ידיעה תקבל מעמד של קבע. ומכיוון שכך הדבר, ישנה חשיבות ליכולת ללמוד כיצד לעבור במעברים, לשהות, להשתנות, להכיר בכאוס. אימוץ השקפה לימינאלית מאפשר לחוות את החיים באופן שחורג מעבר להרגלי היומיום ומגבלות המחשבה – להישאר עם הדברים כפי שהם במקום להגיע מיד למסקנות; לא לכפות שינוי, לא לדרוש פתרון, לא לזרז הארה. 

לשהות, לתהות ולבהות, להביט לעומקו של המשבר שבו אנו נמצאים כדי לקדם הליך של תיקון אמיתי ומהותי; ליצור מתוכו אפשרויות קיום טובות יותר, במישור הפרטי והציבורי, באישי כמו בפוליטי. לצד כל הבלבול והסבל שהמשבר הנוכחי מזמן, ניתן לקוות כי הזרעים של השינוי הרדיקלי לו ממתינה האנושות כבר נטמנו עמוק באדמה. יתכן שהם שוהים שם וממתינים שיבשילו תנאים נוספים. אולי, דווקא מתוך הכאוס הגדול ניתן יהיה לברוא מציאות טובה יותר. אולי אז יבוא הזמן להתחיל מבראשית.

הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לְהִשָּׁמֵט מֵעַצְמְךָ,

לְהִתְעוֹרֵר אֶל הַחַיִּים כְּמוֹ סַעֲרַת פִּתְאוֹם.

וּמִי יִתֵּן שֶׁתִּתְנַשֵּׁק עִם הַסְּלָעִים, שֶׁגַּל מַעֲמַקִּים

יָבוֹא יִשְׁטֹף אֶת הַפָּנִים, שֶׁתְּשַׁחְרֵר הָאֲחִיזָה,

תִּנְשֹׁם עוֹלָם מִתּוֹךְ בִּטְנוֹ וְתַהֲפֹךְ נָהָר מֵרֹב שִׂמְחָה.

אֶפְשָׁר תַּחֲזֹר שׁוּב אֶל בֵּיתְךָ בְּתוֹךְ טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם,

וּכְנִיעָתְךָ – שֶׁכֹּה חָתְכָה בְּךָ – תִּהְיֶה לְנִצְחוֹנְךָ.

מתוך "על שפת נהר החיים והמוות", מופיע ב־"עכשיו הנסיעה"

יחזקאל רחמים

דימוי שער: "קישוט עלים תלוי בצבעים", Chris Lawton. מקור: Unsplash.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email