-

התרבות המערבית נוטה להשתמש ברגשות אשמה ובושה ככלי משטור וענישה, אך אולי ישנה דרך אחרת – נעימה, רכה ומלטפת יותר?

-

יש שהאדם נזכר לפתע באביו המנוח במקומות נקלים תוך מצבים בזויים והאדם מתמלא בושה.

אז אומר האדם לעצמו: אינני יכול עוד.

פתאום נעה קרן שמש על הקיר, או שממית, והאדם שוכח וממשיך.

אז מתבייש האדם גם על כך.

אז מבקש האדם להתנקות על-ידי התייפחות, ואינו יכול.

חזיונות שהיו פעם מלאי רגש, הם עתה ריקים.

אז מתבייש האדם גם על כך.

האדם אינו חדל להתבייש

חנוך לוין, אלמו ורות, 1997, מתוך: 'משפט אונס ואחרים'

הבושה אותה מתאר חנוך לוין במחזה 'אלמו ורות', מעמידה את הבוש על חרפתו. הוא אינו יודע מהי, אך הוא יודע כי היא קיימת, חודרת לתוכו ולא מרפה. היא מעמידה אותו בניסיונות רבים, ובכל פעם הוא נעתר לה. הוא מאפשר לה את קיומה על אף רצונו הגלוי להשליכה מעליו. אך אותו מבט של הבושה מאיים בנוכחותו ועוטף אותו.

מבט הבושה הוא מבט סוטר ממשית ומטאפורית. בדומה לבושה, רגש האשמה אף הוא עוטה את החברתי על גופנו, כמו מחייב אותנו להישמע להוראות, פן נרגיש שפעלנו בניגוד לצו החברתי שמעטר את גבורת היותנו נאמנים לתכתיבי החברה. בשוויון רוח, אין לנו אלא לקבל אותו על עצמנו. שניהם – הבושה והאשמה – יכונו במאמר זה 'מבטים סוטרים', מבטים שדרכם החברה משליכה את התפיסה שלה למה נכון ומה לא, איזו היא התנהגות נורמטיבית ואיזו אינה. בדרך זו מבטים אלו מעצבים את תפיסתם של הפרטים החיים בחברה ומיישרים אותם למהות אחת קוהרנטית.

המאמר יציע מחשבה על המבט הסוטר של האשמה והבושה ויבחן האם הפרקטיקה של השימוש בהן בשביל לייצר אחריות חברתית אכן מחייבת תהליכי ענישה או שמא ניתן לפתח אחריות חברתית גם באמצעות מבט אחר – 'מבט מלטף' – פתרון אותו אני מוצאת בעבודתו של הפילוסוף מרטין בובר ואותו אמחיש בהרחבה בפרשנות ל'הנפילה' של אלבר קאמי

כדי לעשות זאת אבחן ראשית את ההבחנה בין מושגי הבושה והאשמה דרך דיסציפילנות שונות – פסיכולוגיה, פילוסופיה ואנתרופולוגיה. אציע כי בושה אינה קיימת ללא אשמה ולהפך, ומכאן במובנים מסוימים הן קצה של אותה פרקטיקה תרבותית אשר בתרבויות אחרות תופסת שמות שונים. שנית, אבחן כיצד ניתן לראות בהן כמחזקות אחריות חברתית ולא בהתאם לתפיסה לשימוש היומיומי בעידן הנוכחי, כתבניות 'מענישות' ו־'סוטרות'. אשתמש באנלוגיה של המבט, ואנסה להראות כי קיים 'מבט סוטר', שמחייב את האיש או את האישה בעמידה בתכתיבי החברה מתוך כפייה ותוכחה, לעומת 'מבט מלטף' חומל ומכיל שרואה באשמה ובבושה לקיחת אחריות חברתית וסולידריות וזאת תוך ניסיון להתקרב כמה שניתן לאותנטי. 

אדם אשם, אדם טרגי

בהקשרים פסיכולוגיים, הפרשנות של פרויד לאשמה היא מרכזית במודל הסטרוקטורלי של הנפש. אליבא דפרויד, הסופר-אגו נלחם ותוקף את האגו והקונפליקט ביניהם יוצר את תחושת האשמה ומעצים אותה. ב־'תרבות ללא נחת' כותב פרויד כי מטרת האשמה היא לרסן את דחפיו של האדם לשם קיום תרבותי וחברתי משותף ובעשותו כן מפסיד הפרט את האושר. לדעת פרויד תוצאות איבוד האושר הן הרסניות. בהמשך לפרויד טענה גם מלאני קליין כי כאשר אנו מזהים בתוכנו דחפים של שנאה כלפי אדם אהוב, אנו חשים דאגה או אשמה. לפי קליין על אף שחווית האשמה והדאגה מכאיבות, הן חשובות וקשורות לפיתוח של יכולת אכפתיות ואחריות אישית.

הבושה לעומת זאת לא זכתה לתשומת לב רבה כמו האשמה ואף כונתה ה־'סינדרלה של הרגשות'. סימן להתעלמות מרגש הבושה ניתן למצוא כשמחפשים את המילה בושה ב'אוצר המילים של הפסיכואנליזה' של ז'אן לפלאנש וז'אן-ברטראן פונטאליס שראה אור ב־1967 ומבוסס על אוצר המילים של פרויד. הבושה אינה נמצאת בלקסיקון פסיכואנליטי זה.

בשנות ה־70 החלה לבסס את עצמה אסכולה פסיכולוגית חדשה, לצדה של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, וזוהי אסכולת 'פסיכולוגיית העצמי' של היינץ קוהוט. קוהוט ביקר את מרכזיות האשמה בהגותו של פרויד וביקש להחליף את תפיסת 'האדם האשם' בתפיסת 'האדם הטרגי'. בכך העביר קוהוט את רגש האשמה מקונפליקט בין דחפי האדם לדרישות מוסריות של החברה והתרבות. ייסורי האדם הטרגי נובעים מתחושת החמצה בעוד שהוא אינו מצליח להגשים את עצמו. קוהוט טען כי אדם נולד עם גרעין למימוש עצמי, וברגע שאדם אינו מצליח לממש עצמו, נוצר אדם טרגי.

בשונה מהאדם האשם, האדם הטרגי יחוש בושה. באופן מעט מפתיע מה שקוהוט מכנה בושה דומה למה שקליין סימנה כאשמה. על אף שנראה כי עיקר ההבדל בין השניים הוא סמנטי, אפשר לשאול בכל זאת: למה חל שינוי זה? למה שיח האשמה הוחלף בשיח הבושה? אחד מן ההסברים שניתן לתת לכך הינו העידן הפוסט־מודרני שבו מתחולל שינוי תרבותי המציב במרכז את האינדיבידואל ואת הקשר שלו עם אנשים אחרים בחברה והתרבות בה הוא חי.

אותנטיות, אשמה ומבטו של האחר

וכעת להקשר הפילוסופי. הפילוסוף הגרמני הנודע מרטין היידגר טען כי הבושה קשורה לאותנטיות. על פי היידגר בכל בחירה שלנו קיימת כמות אינסופית של אפשרויות שבהן לא בחרנו. לפיכך, עלינו לקבל את האשמה כאיום קבוע ולהבין שבחירה אותנטית אין משמעותה שאין אנו מרגישים אשמים על כל הבחירות שנטשנו בדרך.

בשונה מהיידיגר, קרל יאספרס מבחין בין כמה סוגים שונים של אשמה: אשמה פלילית, פוליטית, מוסרית ומטאפיזית. בעוד אשמה פלילית ופוליטית מתרחשות במרחב הציבורי, אשמה מוסרית ומטאפיזית הן פרטיות והכפרה עליהן מתרחשת בצו המצפוני. אשמה מוסרית קשורה לתחושת הכישלון המוסרי של הפרט ונולדת מפעולה שאינה מותאמת לתרבות והחברה בה הפרט חי, עבירה על נורמות חברתיות או על חוקים כתובים של החברה. היא נשענת על ההכרה באחריותו של היחיד למעשים שהוא עושה כפרט או אלו שהוא נמנע מלעשותם. באשמה מוסרית קובע המצפון האישי והיענות האדם לתביעות שהמצפון מציב בפניו.

על פי רוני מירון האשמה המטאפיזית טבועה בסולידריות בין בני האדם המשתפת כל אזרח באחריות לכל עוולה ואי צדק בעולם. מושגים אלו של אשמה מוסרית ומטאפיזית קשורים לנוכחותו של היחיד בסביבה שבה התקיים רוע או עוול, ולמשמעות שהוא מעניק לנוכחות זו שקושרת אותו אליהם.

הפילוסוף האקזיסטנציאליסט ז'אן-פול סארטר ב־'המבט' ראה באשמה כמקורה של הבושה שכן המבט של האחר יוצר מרחב בו הסובייקט הופך לאובייקט להתבוננות ובכך לאובייקט של שליטה. סארטר מדגים זאת דרך מצב בו אדם מציץ על חברו מבעד לחריץ הדלת. במבט המציץ הזה האדם המביט הופך את האדם עליו הוא מביט לאובייקט. אך ברגע שמגיע אדם שלישי ומביט על המביט הרי שזה השלישי הופך את השני למוצץ ובכך לאובייקט וכן הלאה. מכאן נובע, אומר סארטר, שאנו בתוך מעגל בלתי פוסק של מבטים. מצב זה מכניס אותנו למודעות עצמית שבה העצמי מתפצל כדי לדמיין את עצמו דרך עיניו של האחר. במילים אחרות, הבושה אינה קיימת ללא האחר והיא קיימת רק ברגע שמתקיימים יחסי גומלין עם אדם אחר.

ז'אן-פול סארטר. ראה באשמה את מקור הבושה. מקור: ויקיפדיה.

יוצא, אם כן, שהבושה אצל סארטר היא תחושה לא נעימה החובקת את כל עולמנו (all-encompassing); הבושה היא רגש חונק שאינו מאפשר לנו להיפרד מהתחושה שהוא מטיל עלינו. אני צריכה את האחר כדי להכיר בבושתי, כמו שאני צריכה אותו כדי להכיר בי. זוהי זרימה בין הפנים לחוץ, בין המובט למביט. ללא המבט של האחר, לא הייתי מתביישת בגופי, בהווייתי. סארטר אף הגדיל לטעון כי "הגיהנום הוא הזולת" ("l'enfer c'est les autres"): המבט של האחר הוא לא רק איום על הסובייקטיביות אלא גם מקור לבושה – זהו מבט מכאיב, חודר ומשתק.

אני צריכה את האחר כדי להכיר בבושתי, כמו שאני צריכה אותו כדי להכיר בי. זוהי זרימה בין הפנים לחוץ, בין המובט למביט. ללא המבט של האחר, לא הייתי מתביישת בגופי, בהווייתי

תרבות בושה, תרבות אשמה

בספרות האנתרופולוגית ניתן למצוא התייחסות למקום, לזמן ולהקשר החברתי של האשמה והבושה. מזווית זו היחס לחוויות הרגשיות הוא כאל תופעות תרבותיות וחוויות פרטיקולריות שמקורן הוא תרבותי. כך גם בעניין הבושה והאשמה והמעבר ביניהן אשר נחקרים כתלויות בתפיסת הנפש של התרבות המערבית, וכמותאמות לחוויות של אנשים החיים בתרבות המערבית. 

דוגמה לפרקטיקות של רגשות בושה ואשמה בהקשר התרבותי, ניתן לראות במחקר של ריצ'רד שוודר שנערך בהודו בקרב בני ה־'אודיה'. בעבודת השדה שערך שוודר הוא הראה כי קיים רגש המכונה בניב המקומי "Lajya" אשר מכיל תכונות והתנהגויות שבתרבות המערבית היו מיוחסות לרגש הבושה בעוד בני המקום הגדירו אותו כפגיעה באגו ותחושת כישלון. מבחינת בני השבט רגש זה לא ביטא בושה כפי שזו משתקפת בתרבות המערבית.

מחקר נוסף המראה את ההבדלים התרבותיים ביחס לתפקיד הבושה והאשמה הינו זה של מישל רוזאלדו על שבט ציידי ראשים בשם 'האילונגוט' מן האי לוזון אשר בפיליפינים. שם הבושה והאשמה המערביות מקושרות לתפיסת העצמי ולרצון לשמור על תפיסת עצמית מסוימת ללא קשר לתחושת אחריות חברתית.

באמצע המאה ה־20, רות בנדיקט הבחינה בין תרבות המערב לתרבות היפנית ושייכה אותן לתרבות האשמה ולתרבות הבושה. מסקנתה הייתה שתרבויות מערביות מאופיינות בתפיסת עולם אינדיבידואלית שבהן שולטת האשמה: הציות לחוקים מתקיים מחשש שהפרתם תגרום לאשמה פנימית ותוביל להאשמה חיצונית בצורת עונש. בניגוד לכך, בתרבות היפנית הנוטה לקולקטיביזם ומקנה עדיפות למטרות כלל החברה על פני מטרות הפרט, קיימת תרבות של בושה. בתרבות בושה מי שנכשל בדרכו חש בושה פנימית של כישלון וחוסר יכולת. יתרה מכך, הכישלון האישי משפיע על כלל החברה ועל כן בתרבויות כאלו אין צורך בחוקים רבים כדי לקבע נורמות חברתיות – הבושה מהפרתן מספיקה כדי למנוע אותה.

רות בנדיקט. הבושה עוזרת לשמר את הנורמות החברתיות. מקור: ויקיפדיה.

רוברט לוי רואה בניסיונות לקשר חוויות רגשיות ולתרגם לבושה או אשמה כצורך לספר סיפור קוהרנטי יותר של רגש, דבר המאפשר השתלטות על תרבויות ועל תפיסתם את מה נכון ומה לא נכון.

בשנים האחרונות מתרחקים מאבחנות מהותניות של תרבות כהגדרה נוקשה שיוצרת חוצץ בין 'הם' ו־'אנחנו'. חלוצה בתחום זה הנה לילה אבו לועו'ד שבספרה 'Writing Against Culture' טוענת כי תרבות היא דרך ליצירת אחר. בהמשך לתפיסה זו ניתן לראות איך בושה ואשמה נוצרות בכל תרבות כפרקטיקות של מבטים סוטרים או מלטפים.

ממבט סוטר למבט מלטף

עד כה הבאתי על קצה המזלג גישות לבושה ולאשמה מזוויות דיסציפלינריות שונות. ראינו שלרגשות בסיס תרבותי שמשפיע על הזהות והחוויה האישית והנפשית. למדנו גם שבתרבות המערבית השימוש ברגשות אלו מלווה לרוב בענישה וכפייה והוא מייצר תחושה של פחד וציות. אין ספק כי חשוב לשמור על הסדר החברתי וכי האשמה והבושה המערביות מסייעות לכך. אך האם המבט הסוטר של הבושה והאשמה הוא האפשרות האולטימטיבית?

בחלק זה אביא את הפתרון של מרטין בובר ליצירת אחריות חברתית, פתרון לו אני קוראת 'מבט מלטף' אשר יכול לשמש תחליף למבט הסוטר. בובר התנגד לפסיכותרפיה המתייחסת לרגשות אשמה בגרסתה הסובייקטיבית במקום לאשמה המהווה חלק מאחריות אנושית. בכך הוא התנגד לתפיסתו של פרויד על פיה האשמה נובעת מחשש מעונש או משלילת האהבה. הווידוי של האדם על אשמתו, לתורתו של בובר, צריך לנבוע מזיקה לאמת.

לפי בובר ראשית יש לעשות תהליך של תיקון ושל לידה מחדש. בתהליך זה ההכרה באשמה (מבט סוטר) מגיעה מתוך אחריות חברתית ולא מתוך מה שניתן לכנות 'חרדת המבט'. באמצעות לקיחת אחריות על מעשינו, ישנה כפרה והבנה שעשייתם פוגמת בסולידריות ובשמירה על הסדר החברתי. אם נביט על המעבר ממבט סוטר (מעניש, תוקפני) לעבר מבט מלטף מבעד לתפיסה הבובריאנית אזי האשמה אינה אשמה כלפי אדם אלא כלפי כל זולת באשר הוא, ומכאן שהמטרה היא חברתית. המעבר הוא מעבר ממידת דין, מבט סוטר (אשמה ובושה שאוגדות בתוכן ענישה של החברה־חיצונית או אישית־פנימית) למידת חסד, מבט מלטף (אחריות חברתית) שמגולמת בה חמלה, אמפתיה וקבלה. הארה. יש לראות את האחר לא בהקשר של אני־הלז, בהמשגתו של בובר, יחס מחפיץ שלא רואה באחר, אלא ביחס של אני־אתה, יחס שמאפשר לפגוש את מלוא האנושיות שבאדם אחר ובכך גם את מלוא האנושיות שבעצמנו.

בהרצאתו 'אשמה ורגשות אשמה' בבית ספר לפסיכיאטריה בוושינגטון באפריל 1957 טען בובר כי הטיפול הפסיכולוגי לא מאפשר להגיע לעומקן המוסרי של רגשות האשמה כיוון שטיפול זה מתמקד במטופל ובכך קיימת הסכנה כי ההקשר המוסרי חברתי והאחריות החברתית נדחקים לצד.

…הטיפול הפסיכולוגי לא מאפשר להגיע לעומקן המוסרי של רגשות האשמה כיוון שטיפול זה מתמקד במטופל ובכך קיימת הסכנה כי ההקשר המוסרי חברתי והאחריות החברתית נדחקים לצד

בובר התייחס לאשמה קיומית ולהשלכותיה על נפשו של האדם. הוא בחן את הדברים במודל בו הוא הציב את המשפט, האמונה והמצפון תוך התמקדות באחרון – במצפון. על פי בובר, שלושתם חשובים אך דווקא המצפון אינו זוכה למקום מרכזי בחוויות של רגש האשמה בעידן המודרני. 

כדי להבין לעומק את טענתו של בובר אציג את שלושת השלבים שהוא מציע.

שלב ראשון – הפנמת האשמה: בעוד שבמשפט מדובר בהודאה באשמה ובדת בהתוודות, במצפון מדובר בגילוי הפנימי ובהארה. שלב שני – פעולה: בעוד במשפט מדובר על קבלת הדין ובדת בחזרה בתשובה, במצפון מרטין בובר מוליך לעבר התמדה ועקביות בהארה. שלב שלישי – תשלום על הנזק: במשפט מדובר על ריצוי העונש ובדת בקורבן אך במצפון מדובר בכפרה (expiation).

כאמור, מרטין בובר התמקד בהארה ובהתייחסו אליה הוא בחן את חווית האשמה והתפקיד החברתי שאנו מעניקים לה. כך הוא כותב:

יש שהאדם נזכר לפתע באביו המנוח במקומות נקלים תוך מצבים בזויים והאדם מתמלא בושה.

אז אומר האדם לעצמו: אינני יכול עוד.

פתאום נעה קרן שמש על הקיר, או שממית, והאדם שוכח וממשיך.

אז מתבייש האדם גם על כך.

אז מבקש האדם להתנקות על-ידי התייפחות, ואינו יכול.

חזיונות שהיו פעם מלאי רגש, הם עתה ריקים.

אז מתבייש האדם גם על כך.

האדם אינו חדל להתבייש

אדם מנסה להאיר מעמקיה של אשמה, שאמנם הכיר אותה בתורת אשמה, אבל עדיין לא הכיר מהותה ומשמעותה בשביל חייו. מה שמוטל עליו אינו עשוי אפוא להתבצע בשום מקום אחר אלא בתוך תהום האני־עם־עצמי בלבד, ותהום זו היא שיש להאירה

בובר, 'פני אדם'

כדי להסביר זאת הוא מביא את דמותו של יוזף ק' גיבורו של קפקא, מ־'המשפט' ואת סטאברוגין, גיבורו של דוסטוייבסקי מ־'שדים'. לטענתו שני גיבורים אלו נכשלים בהפנמת אשמתם כיוון שהם מתכחשים להפנמת ההארה ונענים למבט הסוטר הן של המשפט והן של הדת. 

כאמור, ההארה הנה מבט מלטף ומטיב וכך בובר:

הדלת הנפתחת של ההארה העצמית אינה מוליכה אותנו אל מעבר לחוק, אלא אל החוק הפנימי. חוק־האדם הוא, שבו אנו עומדים אז: החוק של הזדהות האישיות האנושית באשר־היא־שכזאת עם עצמה... הזדהות האישיות השרויה באור עם האישיות השרויה באפלה. לאחר הניסיון הקשה של ההארה העצמית בא הניסיון הקשה ממנו… הניסיון של ההתמד בהזדהות העצמית… התמדה כנה ללא־סטיה בזוהר האור הגדול

בובר, 'פני אדם'

לטענתי כדי להתחיל ולהבין כיצד אנו יכולים כחברה לעבור ממבט סוטר למבט מלטף, עלינו להתקרב לשיח הדיאלוגי אותו מציע בובר ולקדם את הדיאלוג עם האחר על פני קיום אינדיבידואלי. כך ניצור מרחב המאפשר משמעות, הקשבה, אכפתיות וחסד, ותחושת האחריות.

הפרקליט והמצפון

אי־שם בשנות ה־90 צפיתי לראשונה בהצגה 'הנפילה' שהתבססה על ספרו של אלבר קאמי בעל אותו שם. ניקו ניתאי במשחקו המהפנט העמיד את סיפורו של ז'אן בטיסט קלמנס, פרקליט צרפתי מצליח אשר מחליט להתמקם באמסטרדם במשך חמישה ימים ושם הוא מתוודה מול זר שפגש בבר בשם 'מקסיקו סיטי'. בטרם הגיע קלמנס לאמסטרדם הוא חי את חייו בפריז כפרקליט מצליח. ברם, אירוע אחד יוביל אותו להתנתק מחייו הקודמים ולהשתקע באמסטרדם ובהמשך לכך מביאו למעמד גילוי מצפונו בפני אחד מבאי הבר.

ניתאי מגלם את קלמנס ב־'הנפילה' של קאמי. מקור: ויקיפדיה.

כחלק מההארה שלו מתאר קלמנס את הצביעות הבורגנית ותחושת האחריות החיונית. אך המצפון לא הופיע לפתע בחייו, אלא בעקבות מקרה בו הוא צעד לביתו בערב אחד וראה דמות רוכנת מעל למעקה. תחילה הוא חשב שהיא מביטה לנהר אך כאשר המשיך בצעידתו הוא שמע קול של גוף נחבט במים. קלמנס נעצר, אך לא סייע והמשיך בדרך לביתו, כאילו לא קרה דבר שנוגע לו ולאחריות שלו.

אותו יום הוא יום תחילת ההארה. קלמנס מפרט את התחושות הפנימיות שלו ואת האופן שבו אירוע מינורי  הביא אותו להארה ממנה לא יכול היה עוד לחמוק: רגשות האשמה מהאירוע עם הבחורה חזרו אליו, ומאז כבר לא יכול היה להרפות. כך בחייו של פרקליט מצליח, עשיר ומנוכר מההוויה הפנימית שלו, החל תהליך הארה עליו כתב בובר. לא משפט ולא דת. מצפון.

קלמנס מכנה עצמו "דמות כפולת פנים".."שחקן" (עמ' 36). האשמה הצליחה להיחלץ ממנו כשהיא ניצבה מול האחריות החברתית. נדיבותו המוצגת בווידוי עלולה להיראות כמעלה אנושית ומסירות לאחר, אך בו בעת הוא מפרק אותה מתדמיתה המאולצת ונכנס לעומק לקיחת האחריות, הוא מכרסם באשליית הבורגנות והמוסר ההומניסטי שאחז בו בעת היותו פרקליט מצליח ובוחן את תעתועי המשמעויות שאלו מעניקים לאחריות החברתית שכן לא מתקיים בהם מפגש אמיתי עם האחר. קלמנס של קאמי נוקט עמדה שדורשת לקיחת אחריות ושאינה מתבצרת בריקנות הקיומית אף אם היא אבסורדית וסזיפית. בכך הוא מתחיל לראות את האחר ולנהל איתו דיאלוג. בזהות הפנימית שלו, רק שם הוא מרגיש שהוא יכול להרפות ולהתחיל בדיאלוג. קלמנס מפתח מצפון.

…אנחנו לא אנשים רעים, פשוט איבדנו את האור… את הבקרים, את התמימות הקדושה של הסולח לעצמו

מצפונו של קלמנס מייסר אותו ברגע שהוא מצליח לראות באותה נערה שקפצה לנהר הקר כ־'את' ולרקום בתוכו יחסים מדומיינים של אני־את. כאן שאלת האחריות עליה כותב בובר חוזרת. קלמנס היה מוכן לחרוג מנינוחות חייו ולגלות אחריות זו כלפי האחר. הארה לא מתוך משפט או דת אלא בהפנמת האחר.

קלמנס רואה בעבודתו החדשה כהפצת ההארה:

אני מערבב את מה שנוגע לי-עצמי עם מה שנוגע לאחרים. בוחר במכנה המשותף, בניסיונות שגרמו לכולנו סבל, בחולשות שכולנו חולקים... באדם הממוצע כפי שהוא מתגלם בי ובכל השאר

בהמשך הוא מוסיף "אנחנו לא אנשים רעים, פשוט איבדנו את האור… את הבקרים, את התמימות הקדושה של הסולח לעצמו". קלמנס מגלה את היחס בין האני לאתה דווקא בהתרחקו מהמבטים הסוטרים לעבר המבט המלטף, להארה הפנימית שמקרינה כלפי חוץ. בכך ניתן לראות את החיבור להארה של בובר המלאה איכפתיות וחסד ולנקיטת האחריות שבבסיסה אחריות מוסרית חברתית. קלמנס אומר לנו כי אין לאדם עינוי גדול יותר מלהישפט בלי חוק חיצוני, והרי בעינוי הזה אנו מתענים – עזובים לעצמנו להתמודדות עם החוק הפנימי שבתוכנו. עד לנקיטת מעשה. עד להתעוררות שבהארה. עד לבהירות המבט המלטף לעבר האחר.

דימוי שער: "תמונה בגווני שחור לבן של גב אדם", Volkan Olmez. מקור: Unsplash.

ביבליוגרפיה

בובר, מ. 2012. אשמה ורגשות אשמה. בתוך: פני אדם: בחינות באנתרופולוגיה פילוסופית. מוסד ביאליק. עמ' 188-218.

מירון, ר. 2007. בין כורח לחירות מושג האשמה בהגותו של קרל יאספרס. עיון, נ"ו, עמ' 183-211.

סארטר. 2007. המבט. רסלינג. 

קאמי, א. 2014. הנפילה. הספריה החדשה. 

קליין, מ. (1937) אהבה אשמה ותיקון, בתוך מלאני קליין, כתבים נבחרים, תל אביב: תולעת ספרים 2002.

Benedict, R. 1946 The Chrysanthemum and the Sword: Patterns of Japanese Culture. Boston: Houghton Mifflin.

Freud, S, and Breuer, J. [1895] 1974. Studies on Hysteria, in Standard Edition of the Completed. Psychological Work of Sigmund Freud, vol. 2, ed. James Strachey, London: Hogarth Press.

Rosaldo, M. 1983 The Shame of Headhunters and the Autonomy of Self. Ethos 11:135-151. 

Shweder, R. 1993 The Cultural Psychology of the Emotions. In the Handbook of Emotions. Michael L. & and J. Haviland, eds. Pp. 417-433. New York: Guilford.

Shweder, R. 2003. Toward a Deep Cultural Psychology of Shame . Social Research .Vol. 70, No. 4, pp. 1109-1130.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email