שחר עידן הדלי

ארי בן אריה

17/12/2020

/

מרבית התנועות הרוחניות של העידן החדש טוענות לדעת מה חשוב באמת ומטיפות לנטוש את החומרי, גם אם רבות מהן נכשלות בכך בעצמן. ניו אייג': סופרמרקט רוחני או התעוררות של ממש?

מזה שבעה עשורים חיה בשולי החברה המערבית תנועה חברתית ורוחנית שניצבת כאנומליה אל מול ערכי הפונקציונליזם, הרציונליזם, המיליטריזם, הצבירה וההישגיות – המאפיינים את המערב המודרני. נהוג לטעון כי תנועת הניו אייג' צמחה למעשה מתוך החורבן הפיזי, הכלכלי והמנטאלי שהותירו אחריהן שתי מלחמות העולם. הוגיה הראשוניים התאכזבו למעשה מהבטחת הגאולה שהציע המערב המודרני, הרציונלי ועתיר הטכנולוגיה וטענו כי המערב אולי מדגים יכולות מרשימות בכל הקשור להטלת פצצות אטום ובניית גורדי שחקים ורכבות מסע – אך במסע אל עבר ההתפתחות והצמיחה הוא איבד את הנגישות אל "עולם הרוח". התרופה למבנה החלול של המערב, טענו אלו, מצויה בקרב תרבויות ילידיות מרחבי העולם אשר אינן נגועות בחיידק המערבי, כאלו ששימרו בקרבם ידע אודות "פנימיותו של האדם". במהלך ההיסטוריה, המשיכה תנועת הניו אייג' לשמש כתמונת מראה עבור ערכים דומיננטיים במערב ולקחה חלק במאבקים פרוגרסיביים וליברליים רבים, תוך שהיא מקדמת ערכים של שוויון, זכויות אדם וחופש מדיכוי. דוגמה קלאסית ניתן למצוא בתנועות הנגד של שנות ה־60 וה־70 , אשר חבריהן שרו "הארי קרישנה" בצעדות מחאה נגד המלחמה בווייטנאם, אך גם קודם לכן, תנועות "רוחניות" שונות במערב קידמו באופן מסורתי רעיונות אודות זכות הצבעה לנשים, זכויות לנתינים הקולוניאליסטים וחופש מעבדות. ניתן אף להגיד כי בליבה של תנועת הניו אייג' מצוי יסוד רפורמיסטי-חתרני, שכן זו קראה מיסודה לביאה של "העידן החדש" (New Age), ו־"עידן הדלי" (Age of Aquarius) –  שבבסיסם חופש, אהבה וחירות לכל. 

דת של עזרה עצמית

עבור רבים, מגפת הקורונה הייתה צעד נוסף בשבירת הלגיטימציה של ערכי הניאו־ליברליזם והקפיטליזם העכשווי, המושלים בחברה המערבית משנות ה־80 ואילך. כישלונו של השוק לתת מענה לסבלם של רבים, הקטסטרופה הסביבתית שמאיימת על האנושות, כמו גם המיאוס מערכי האינדיבידואליזם והחמדנות הניצבים בבסיס הרצון התמידי לצבירה וצמיחה – הביאו רבים לנצל את עת המשבר הנוכחי כדי לשאול שאלות נוקבות אודות האפשרות של עולם פוסט־קפיטליסטי. במאמר זה ארצה לבחון האם תנועות הניו אייג' – אשר עוסקת מעל חצי מאה בפיתוח מודלים חלופיים, לא רק עבור משמעות האדם והעולם, אלא גם עבור התנהלות קהילתית, כלכלית וסביבתית – יכולה לקחת חלק פעיל בעיצוב מחר אשר אינו מתבסס עוד על ערכי הקפיטליזם לבדם? האם הניצוץ החתרני הרפורמיסטי עדיין בוער בקרבה של תנועה זו, והאם היא יכולה לספק "חיות מחודשת" לניכור של העולם המערבי, כפי שטען החוקר פיליפ וקסלר, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית? סוגיות אלו מועצמות בשל תהיות נגד שמעלים מבקריה של תנועת הניו אייג', הטוענים כי מדובר בכלל ב־"דת של עזרה עצמית" אשר משווקת את עצמה כמוצר נוצץ שיכול להעצים את רווחת הפרט – וכך היא דווקא מעודדת את ערכי האינדיבידואליזם והצריכה שבבסיס הקפיטליזם העכשווי. קלפי טרוט, אומרים אלו, לא יפילו את הסדר הקפיטליסטי. 

המסע הפנימי

קשה להגדיר על מה בדיוק מצביעה הקטגוריה "ניו אייג'". האם אפשר בכלל לדבר בהאחדה על אסטרולוגיה, זן בודהיזם, דתות שבטיות, נאו־פגאניזם, הילינג, מסעות אסטרלים, רפואה סינית, טקסי איוואסקה וצ'אנלינג? השאלה הופכת למסובכת יותר לאור העובדה שאף מתרגל של שיטות ותורות אלו לא יכנה את עצמו חבר ב־"ניו אייג'". עם זאת, חשוב לציין שמרבית המתרגלים במערב גם לא יזדהו למעשה עם אף אחת מהמסורות הנ"ל באופן אקסקלוסיבי. ההפך, דת הניו אייג' הוגדרה על ידי חוקרים כ־"דת מודולרית" או כ־"סופרמרקט רוחני", במסגרתה מתרגלים לוקחים ממסורות שונות ומערבבים ביניהם ככל העולה על רוחם. אם כן, באמצעות הקטגוריה "ניו אייג'", אבקש להצביע על מספר תכונות רוחביות המאפיינות את תנועת "המחפשים הרוחניים" המודולריים של המערב המודרני.

בניגוד לדתות המסורתיות שאנו מכירים – בהן ניתן דגש על מוסדות פורמליים, על היררכיה של בעלי תפקידים, על קוד הדוק של מוסר ועל אורך חיים טקסי – בניו אייג' משתקפת זניחה (חלקית) של ההיבטים הקולקטיביים והפורמליים של הדת בעד שימת דגש על המרחב התודעתי־פנימי של המתרגל. החיים הדתיים בניו אייג' אינם מתאפיינים על ידי הציפייה להתממשותו של חזון משיחי, אלא על ידי ניסיון לכונן חוויות הכרתיות חדשות "כאן ועכשיו". הפנייה של הניו אייג' אל המרחב הפנימי מטרתה לעורר באדם טרנספורמציה הכרתית ושינוי באופן שבו הוא תופס את עצמו ואת העולם. חבר תנועת הניו אייג' מוגדר בתור "מחפש רוחני", הנמצא בתהליך מתמיד של השתנות, "ריפוי", "צמיחה" או "התעוררות". המסע של המחפש הרוחני לא מתואר כמסע לאמת חיצונית, אלא כתהליך של גילוי, התכנסות וחשיפה של "הקול פנימי", "החיה הפנימית", "האל הפנימי" (וכו') – המצויים בו מלכתחילה. מסע זה כולל גם שחרור והתרה של ערכים כמו אהבה ויצירתיות, אשר מסייעים לחבר את המחפש הרוחני עם פנימיותו. 

החיים הדתיים בניו אייג' אינם מתאפיינים על ידי הציפייה להתממשותו של חזון משיחי, אלא על ידי ניסיון לכונן חוויות הכרתיות חדשות "כאן ועכשיו"

המסע הניו אייג'י כולל בתוכו גם תובנות חדשות על האדם ועל העולם, אליהן מתעורר המתרגל. במקרים רבים מדובר בקונסטלציה מסוימת של תמונת עולם הוליסטית, כזו הטוענת כי "השלם הינו גדול מסך חלקיו". כלומר, העולם אינו רק אוסף של גורמים הפועלים בו (בהתאם להשקפה פוזיטיביסטית ומכאניסטית) אלא ישנה "רוח", "מודעות", "אלוהות" המאחדת את ההוויה כולה, כזו הפועלת כרשת המקשרת בין כל התופעות כולן (בהקשר זה ניתן אף לציין את הזרוע הפסאודו־מדעית של הניו אייג', אשר נתלית על פרשנויות הוליסטיות לתורת הקוונטים ומתנסחת בשפה פיזיקלית ומדעית).

לבסוף, יש לציין כי תנועת הניו אייג' מעגנת את הלגיטימציה של המסע הרוחני, והתובנות המצויות בו, באמצעות פנייה אל "חכמה עתיקה" שייתכן ונעלמה מהנוף המערבי, אך עדיין נוכחת במסורות שמאניות ובתורות המזרח. יותר מכך, אמונת מפתח של רוחניות הניו אייג', המסבירה גם את האקלקטיות של תנועה זו, הינה כי ישנם שבילים רבים אל אותו יעד. כלומר, מסורות הדת השונות מסביב לעולם נבדלות זו מזו רק באופן חיצוני, כאשר בליבן מצויה מטרה זהה: המסע של הפרט אל עבר טרנספורמציה עצמית.

להחזיר את הקסם

בספרו "החברה המיסטית" טוען פיליפ וקסלר כי תנועת הניו אייג' טומנת בתוכה פוטנציאל לספק "חיוניות מחודשת" לאדם של העת העכשווית. לטענתו, תנועה זו מהווה ריאקציה טבעית והולמת לתפיסת העצמי הקפיטליסטית המודרנית, במסגרתה האדם ממוסגר כ־"מומחה פונקציונאלי" אשר איכויותיו נמדדות לפי ערכו בשוק העבודה. מוסדות החברה המסורתיים (כגון אוניברסיטאות, בתי ספר, מוסדות מדיניים ועוד) מתגמלים את האדם רק כל עוד הוא פרודוקטיבי, הישגי, רכושני ובעל תועלת. תנועת הניו אייג', טוען וקסלר, מבקשת לנפץ את הנרטיב הזה, תוך שהיא מדגישה ערכים שאינם ניתנים לכימות ומדידה כמו חקר, יצירה, אהבה, רוחניות, חיבור ואסתטיקה – וכך זו למעשה מציעה סיפור אלטרנטיבי אודות האדם ומקומו בעת העכשווית. חוקרי תנועות חברתיות מגדירים את הניו אייג' תנועה "פוסט־מטריאליסטית", שחבריה הינם תושבי המערב האמיד אשר הצרכים החומריים שלהם  כבר מולאו. כלומר, מדובר באיגוד קולקטיבי סביב מטרות משותפות, שבניגוד לתנועות חברתיות אחרות, אינו מתעסק עוד בשאלות של חלוקת משאבים וכוח פוליטי פר סה, אלא כזה המתפנה לעסוק בשאלות רחבות יותר אודות משמעות, זהות ותפיסות עולם קולקטיביות. ניתן לומר, אם כן, שמדובר במועמדים ראויים לחשוב באופן עמוק על האדם של המחר, זה שכבר אינו מתגייס רק אל כוחות הצמיחה הכלכלית והרווחיות. דבר זה משתקף ברטוריקה הכמעט נבואית של תנועת הניו אייג' עצמה, אשר שמה לה למטרה "לממש את הפוטנציאל המלא המצוי באדם".

מהי אותה משמעות מחודשת שמציע הניו אייג' לאדם העכשווי? המודרנה מאופיינת בתהליך של "אובדן קסם", במסגרתו הסברים רדוקציוניסטים, מדעיים ופוזיטיביסטיים החליפו תפיסות עולם הוליסטיות, אשר הצביעו, כאמור, על יסוד הוליסטי הקושר בין תופעות העולם השונות. ניתן להוסיף לכך את תהליך ה"דה־טריטוריאליזציה" עליו הצביע הפילוסוף ז'יל דלז, במסגרתו אופנים מסורתיים לארגון המציאות נעקרו ממקומם תחת שצף  המערבולות של תנועת ההון הקפיטליסטית והגלובלית, והוחלפו בסט ערכים חדשים הנוגעים לתרבות תאגידית, סחר, צרכנות ותרבות פופ־מערבוצנטרית. ניתן להגיד, אם כן, כי תנועת הניו אייג', עבור וקסלר ואחרים, מבטאת שיבה אל הקסם האבוד (וקסלר עצמו מכנה זאת "קדושה"). העולם אינו עוד שדה של תחרות בין "מונאדות" אשר מתחרות ביניהן על כוח, הישגיות ועוצמה – אלא ישנו דבר גדול יותר הקושר יחד את כל ההוויה. בהתאם לכך, האדם צריך לראות את עצמו לא כיצור מכאני, אלא כיצור אורגני, אשר מהווה חלק אינהרנטי מהקוסמוס כולו. הקוסמוס עצמו אינו מסתחרר בתנועה ניהיליסטית אלא מונע על ידי כוח מודע. תוך התחברות פנימית אל רגשות של אהבה, יצירה, משחקיות ופליאה, יכול האדם לשהות קרוב יותר אל ה־"מודעות קוסמית" וכך להישבות מחדש בקסם שאבד. מדובר, לפי תנועת הניו אייג', בחיות מלאה יותר ובחזון שהוא אולי רלוונטי מתמיד לאדם של המחר. 

החזון הניו אייג'י לא מבקש לארגן מחדש רק את פנימיותו של האדם, אלא גם את מבני החברה. כבר היום ניתן לראות כי ישנן התארגנויות קהילתיות רבות אשר קמות על בסיס המתווה הרעיוני של הניו אייג'. אלו  מחזיקות במאפיינים קולקטיביים־מוסדיים ככל התאגדות חברתית אחרת, כדוגמת קודים של התנהלות משותפת, נורמות מקובלות, סמלים בעלי משמעות קולקטיבית, היררכיות מעמדיות בין בעלי תפקידים ואופנים ממוסדים עבור קבלת החלטות. השלד החברתי־קולקטיבי של הניו אייג' אמור להצליח היכן שכשלו מבני החברה המערביים המסורתיים: תנועת הניו אייג' מבקשת להבנות את אותם המוסדות שיאפשרו ביטוי לאדם בשלמותו ויאפשרו לו לא רק רווח כלכלי, אלא גם מימוש, חיפוש וחקר. אל מול פרדיגמת "האינדיבידואלים המתחרים" מוסדות אלו ידגישו ערכים של שיתוף, סימביוזה ופלורליזם. עצם מוטיב "הקהילה" בפני עצמו מהווה תרופה לאינדיבידואליזם המנכר של העת המודרנית ולפתולוגיות הבאות בעקבותיו. לבסוף, המודל הקהילתי של הניו אייג', אשר מדגיש את הקישוריות בין הדברים כולם, יכול לשמש גם כתרופה לבעיות רחבות יותר בספרה הקולקטיבית, כגון האיום הסביבתי, לאומנות ואלימות.

החזון הניו אייג'י לא מבקש לארגן מחדש רק את פנימיותו של האדם, אלא גם את מבני החברה

אחד מן המאפיינים של הקפיטליזם המודרני, טוענים ההוגים מארק פישר, פרנקו בררדי ופרנסואה ליטואר, טמון בכך שהוא הפסיק להציע "עתיד" לאנושות, בדמות חזון רחב לטיוב האדם והחברה. תחרות בין אינדיבידואלים המבקשים לממש את עצמם לדעת על ידי צמיחה אינסופית בתוך שוק תחרותי הינו "החזון" היחיד שמציע הקפיטליזם העכשווי (כאשר המחירים של "חזון" זה למעשה נוגדים את טיוב האדם והחברה). על פי וקסלר ואחרים, הרטוריקה של תנועת הניו אייג' מספקת את אותו חזון שנשכח במהלך המירוץ לעליונות טכנולוגית, צמיחה ופונקציונאליות לשמה, ומציע מסלול מחודש של גאולה. זו יכולה אולי להפוך את היוצרות וליצור עולם שבו האדם אינו משרת את הכלכלה, אלא הכלכלה משרתת את האדם ומאפשרת לו לחקור את מלוא הפוטנציאל הגלום בו. כבר עכשיו, ניתן לראות כי רבים מוצאים מפלט מתחושות של לחץ, חרדה ודיכאון (סימפטומים של תרבות הישגית, של תנאים כלכליים הולכים ומחמירים ושל רדוקציה של האדם אל תוך בורג תועלתני) במסגרת הרטוריקה ה־"ניו אייג'"ית. יותר מכך, סיפור ״המרת הדת״ הפרדיגמטי של תנועה זו כולל בתוכו במקרים רבים המציגים נרטיב של שחיה עיוורת בתוך ״מירוץ העכברים״ המודרני, עד כדי קריסה שאחריה מגיעה התעוררות אל אמיתות רוחניות גבוהות יותר.

סדנת מודעות ב־1200 ש"ח לשישה מפגשים (כולל ספר הדרכה חינם)

הבה נודה בכך, לעומת הרטוריקה אודות הכוח הגואל של תנועת הניו אייג' שהוצגה לעיל, סביר יותר שרובנו נפגוש אותה דווקא כסבון בוטיק אורגני יקר מדי בשוק איכרים בפרדס חנה, בברושור שמפרסם "סדנת מודעות" ב־1200 ש"ח לשישה מפגשים או במדף ספרי העזרה עצמית. לא מדובר בתהליך חדש. תנועות חתרניות רבות עוברות סובלימציה ואסימילציה אל תנועת הסחורה הקפיטליסטית תוך שהן מושטחות, נארזות יפה ונמכרות חזרה דרך זרועות השוק. הניו אייג' לא זר להגיון הזה, וישנו אף תת־ז'אנר של מיתוג צרכני ירוק־טבעי־אורגני וקוסמי – כזה השמור במיוחד לו. אם כן, הרצון לעורר טרנספורמציה בפלנטה נהפך במהרה לרצון לרכוש נר ריחני אורגני. אדרבה, ניתן אפילו לומר כי הניו אייג' נותן עצמו בקלות למסחור שכזה. כדת המדגישה את תחום ההכרה הפנימי של הפרט על פני ערכים קולקטיביים,  הניו אייג' מתאימה ככפפה לערכי האינדיבידואליזם והצרכנות של הקפיטליזם העכשווי. כאשר ה־"אני" נמצא במרכז, ישנה המשכיות רעיונית טבעית בין צרכנות וצבירה רכושנית גרידא – לזו הרוחנית. האדם המערבי ״מפנק את עצמו״ בסדנת סוף שבוע על מרגלות החוף. המוצר הניו אייג׳י נמדד כמו כל מוצר אחר, באופן שבו הוא מצליח לטייב את החיים היום־יומיים. למעשה מצטרף הניו אייג' לשוק רחב בהרבה המקדש באופן פטישיסטי את רווחתו (Wellness) של הפרט, ה־"משתפר" ומטפח את עצמו ללא הרף.

כאשר ה־"אני" נמצא במרכז, ישנה המשכיות רעיונית טבעית בין צרכנות וצבירה רכושנית גרידא – לזו הרוחנית

הבעיה העיקרית עם האינדיבידואליזם והפטישיזם החווייתי של הניו אייג' מתמצה ברצון לטייב את העצמי על פני מתן יחס רציני לבעיות הקולקטיביות המורכבות הניצבות בפני העולם. בקלות רבה מדי מתרגמת הרטוריקה של הניו אייג' כל בעיה בספרה הפוליטית, הסביבתית והכלכלית – לבעיה בתחום הכרתו הפנימי של הפרט. המסר המשתמע הוא: "מדוע לשנות את העולם כשהמטרה היא בעצם לחווט מחדש את הגישה הפנימית?". בנוסף, דוגלת תנועת הניו אייג' במעין חיוביות אובססיבית בכל הנוגע ל־"סיפור" שאנו מספרים לעצמנו. כל קושי מנוסח מחדש כ־"אתגר" או "מבחן" עליו יש להתגבר באופן חיובי ומחויך במסגרת המסע הפנימי. ניתן להגיד, אם כן, שהפרשנות החיובית המוענקת לכל קושי חיצוני מונעת למעשה את האפשרות להצביע באופן מלא ועמוק על הצד השלילי של הדברים. בפשטות, תנועת הניו אייג' מעקרת לעיתים את היכולת לצעוק ש־"הכל חרא", כאשר פעולה זו היא תנאי מקדים חשוב לשינוי העולם. ואולי אלו בדיוק הסיבות להצלחתה המסחררת של הטמעת הניו אייג' בעומק ארגזי הסחורה הקפיטליסטית, שכן הניו אייג' אינו מצליח באמת לאתגר את מבני החברה העכשוויים. ההפך – בגרסתו המבויתת הוא אף מסייע למערכת להמשיך ולפעול בצורה חלקה יותר. הסדנא הניו אייג'ית בסוף השבוע מאפשרת לשחרר את השסתום, להתאוורר קצת, ולחזור למשרד מעט רעננים יותר, וחשוב מכך, יעילים יותר עבור המערכת. האדם אף יכול להמשיך ולהשלות את עצמו שהוא למעשה מציל את הפלנטה תוך שהוא צורך סדנאות ונרות ריחניים וממשיך בחייו הרגילים.

הרוחניות החדשה: שיבה אל הקסם האבוד, או מוצר צריכה קפיטליסטי נוסף? מקור: Unsplash.

יותר מכך, ישנן סדנאות אשר יכולות להגיע אל המשרד עצמו ולהוליד תמונות סוריאליסטיות של נזירים בודהיסטים בגלימות אדומות אשר מעבירים הרצאות במשרדי גוגל (סיפור אמיתי). ניתן להתעכב על נקודה זו ולהצביע על העובדה שהעולם העסקי עצמו, משנות ה־90 ואילך, החל להטמיע רטוריקה ניו אייג'ית במטרה להעצים רווחים ופרודוקטיביות. עולם ההייטק, לדוגמה, הבין מזמן שהעולם הפנימי של העובדים הינו נכס בעל משמעות רבה. הרי ניתן לתעל את את ערכי הפתיחות, היצירתיות וההגשמה העצמית – הערכים המצויים במרכזה של ההתפתחות הניו אייג'ית – עבור צמיחה ורווחיות של העסק. הבנה זו היא חלק מטשטוש עמוק יותר בין מרחב החיים הפרטיים ומרחב העבודה, טשטוש לו אנו עדים בשני העשורים האחרונים. משרדים עם פופים, מכונות ברד ושיעורי יוגה – שבהם אין עוד שעות עבודה קבועות וכל אחד יכול לבחור מתי להגיע ומתי לצאת – מבקשים למעשה להעניק תחושה שהחיים הם העבודה, והעבודה היא החיים. התאגיד מנסה למעשה לבצע התכה בין מטרותיו שלו (להעצים רווחים) ובין תחושת המימוש העצמי של עובדיו. אם כך, תהליך הצמיחה האישי ומציאת "הקול הפנימי" הופכים בקלות להון יקר ערך. לבסוף, ניתן גם לציין כי הדגש של הניו אייג' על "זרימה", "שהייה ברגע" ו־"אינטואיציה" –  מתאימים באופן מפליא לתנאי השוק של המאה ה־21 המאופיין באי יציבות והשתנות תדירה של טכנולוגיה וטרנדים, כאלו הדורשים מהאדם כישורי הסתגלות וגמישות מנטלית יותר מתמיד.

להציל אותנו מעצמנו

בסופו של יום, האם הניו אייג׳ מהווה אתגר למערכות החברתיות הקיימות, או שמא מדובר בתנועה של נהנתנות אינדיבידואליסטית? ״דת פנימית״ נוחה למסחור או מסר טרנספורמטיבי עמוק עבור החברה האנושית? התשובה המתבקשת (וככל הנראה הלא־מספקת) היא שהאמת נמצאת כנראה איפשהו באמצע. בקלחת של הזמן העכשווי מתחרים ביניהם רעיונות המבקשים לארגן מחדש באופן רדיקלי את האדם ואת החברה, אל מול זרמי השוק אשר מעכלים קולות אלו ומקיאים אותם חזרה אל פס הייצור.

כך או כך – עולה מהדיון שהוצג במאמר זה סוגיה אמיתית וכנה, כזו הרלוונטית מאוד לרגע העכשווי. האם השינוי שיביא לכדי עולם פוסט־קפיטליסטי הינו רק שינוי במוסדות, נהלים ותנאים כלכליים – או שמדובר בהכרח גם בשינוי תפיסה עצמית רדיקלית אודות מהו האדם ומה תפקידו על פני כדור הארץ? הקטסטרופה האקולוגית שאנו ניצבים בפניה מזקקת, לטעמו של הכותב, את השאלה אשר נגזרת מהדברים שנכתבו עד כה: האם שינוי במדיניות (ובוודאי כזה המבוסס על תגמולים מן השוק) יצליח להציל אותנו? או שמא שינוי אמיתי דורש הבנה שונה לגמרי אודות מקומו של האדם ביחס לעולם החי, כזו שתעניק לטבע ערך בפני עצמו (לעומת המסגור שלו כ־"משאב") ותדגיש ערכים של סימביוזה ואנטי־אנתרופוצנטריזם. בנוסף, חשוב לשאול: האם על העתיד הפוסט־קפיטליסטי לכלול בהכרח "היקסמות מחודשת" ושיבה אל משמעות רחבה יותר? והאם האדם המערבי של המאה ה־21 יכול עוד בכלל לחזור למצב (אם כזה אכן היה) בו נרטיב אחיד של הוליזם ושלמות מארגן את מציאותו? ייתכן כי המדע המודרני וריבוי הנרטיבים והמידע המציף ומטביע אותנו מכל עבר אינם מאפשרים עוד להחזיר את הגלגל לאחור? אם כך הדבר – בליבו של מאמר זה מצויה תהיה שצריכה, בעיני הכותב, לעלות הרבה יותר על פני השטח: תהייה אודות מי שאנחנו כיום ואודות הסיפורים אותם נספר לעצמנו, על עצמנו, בעתיד הקרוב.

דימוי שער: 

דג כחול בקדמת פסל אל הינדו

”, 

מקור: 

Unsplash

.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email